רגל פה, רגל שם

מתוך עולם דתי של מסגרת וקהילתיות, יוצאים הדתל"שים לחפש להם זהות אחרת. במסיבה קטנה בפאב ירושלמי הם חוגגים את השחרור הזה, החופש, והקהילה החדשה שהם מקימים לעצמם -קהילת הדתל"שים.

//יעל אייזיקס

כבר בכניסה לפאב אפשר לראות שמשהו שונה הלילה. "מסיבה סגורה" הסלקטורית מסבירה לכל מי שמנסה להיכנס בלי הזמנה, הודפת באדישות טענות ממורמרות. אני עומדת ליד הסלקטורית ומנסה להבין על פי איזה קריטריונים היא מחליטה את מי להכניס. בסוף אני מתייאשת ושואלת אותה איך היא מבדילה בין המוזמנים לבין אנשים שלא שייכים למסיבה. "מזהים אותם" היא אומרת אחרי הרהור קצר "לפי התספורת, המשקפיים, המכנסיים, הנעליים… מישהו יכול לבוא עם החולצה הכי וואו אבל הנעליים שלו…" היא מנידה את הראש ונותנת בי מבט מלא משמעות. טוב הבנתי, הנעליים.אילוסטרציה3

אחרי שאני מדברת איתה קצת אני נפנית להיכנס אל פנימה. אדם מן השורה אולי היה פוסח על הסימנים הקטנים שמגלים לכל בקי בדיוק מה זו המסיבה הזאת: הבעל והאישה החרדים ששותים בירה, הפאות התחובות תחת הכובע של אחד מהבחורים, הנעליים המבריקות (הו, הנעליים) של הרבה מן החוגגים, הבחורים שלא ממש יודעים איך לפלרטט בלי שזה יהיה קצת קריפי, האחווה הביתית. זוהי מסיבה סגורה של דתיים וחרדים לשעבר, המקום אליו הם באים כל מוצאי שבת כדי לפרוק מתחים, לשתות קצת והכי חשוב- לפגוש את החברים שלהם.

מבין 750 המוזמנים בפייסבוק אמנם הגיעו רק כמאה חוגגים, אבל מישהי מספרת לי שזה ככה רק בגלל הקור של השיירים של השלג. "המסיבות היו מתקיימות פעם ביום שישי" היא נזכרת בעיניים נוצצות "אנשים היו קמים ישר מסעודת השבת, עם כל השטריימלים והחליפות והשמלות עד הרצפה והיו צועדים ברגל ממאה שערים עד מרכז העיר, למסיבה כזאת היו מגיעים גם מאתיים אנשים!". היא ממשיכה לספר לי עוד קצת על המסיבות האלה, על החיים שלה בתור חרדית, על ההוויה החרדית שהיא עוד מרגישה קשורה אליה ועל טקס החתונה האורתודוכסית האלטרנטיבית שהיא ובעלה הנוכחי קיימו ללא רישום ברבנות (שאם יתפסו אותם הם והרב עלולים לקבל עונש של עד שנתיים מאסר בפועל. מסתבר שחתונה דתית ללא רישום ברבנות היא עבירה פלילית). מאוחר יותר אני רואה אותה בפנים מתנשקת בלהט עם גבר שהוא לא בעלה. מסתבר שכשגבול נפרץ אין דרך לשים גבול חדש.

דתלשיםבאופן כללי אני מקבלת תחושה של פריקה עצומה ופריצת גבולות. בפאב הזה אין הבדל בין הומוסקסואלים לסטרייטים, אף אחד לא מסתכל על הלבוש של האחר או שופט אותו בגלל שהוא לא יודע קודים נסתרים כלשהם. כולם באים לכאן כדי ליהנות ולהרגיש חלק מקהילה שהם יצרו לעצמם אחרי שהם קמו ונטשו את הקהילתיות שלתוכה הם נולדו. לקהילה החדשה שלהם הם קוראים קהילת הדתל"שים.

אני מסתובבת ושואלת אנשים שאלות ואחרי שהם דואגים שכל הפרטים שלהם יישארו אנונימיים ושאני לא אצלם אותם הם שמחים לשתף. אחד מספר לי על חינוך נוקשה ואלים בבית הספר, השני מספר לי על הגעגוע לדת. שניים אחרים פוצחים ביחד בשירת "יה ריבון" בהגייה אשכנזית, אחרת מספרת על התנסות מינית שכרגע הייתה לה בתוך המועדון. ההרגשה היא של שני עולמות סותרים ומבלבלים שנפגשים ביניהם.

חרדל"שים בארון הקודש

 אני פונה אל אחד מהאנשים המבוגרים יותר ושואלת אותו איך הוא מגדיר את עצמו, "אני חילוני" הוא מכריז בהחלטיות ואני, שלמדתי כבר מזמן שתמיד יש רובד נוסף, ממשיכה להקשות עליו ושואלת אותו אם הילדים שלו יודעים שהוא פה. "לא" הוא עונה "ממתי ילדים צריכים לדעת איפה ההורים שלהם נמצאים בכל רגע?". פה אני כבר מתחילה להבין את הסיפור יותר טוב. "אז אתה אנוס?" אני שואלת בסקרנות, "לא" הוא מסרב בתוקף לקבל את ההגדרה ופוצח בהסבר מלומד על כל הרעות החולות שבהגדרה אנוס. מסתבר שהילדים שלו יודעים שהוא לא בדיוק חרדי רגיל, למרות שהוא שומר על מראית עין של חרדי. בנקודה זו אני כבר בטוחה שהוא מנהל בית כמעט חילוני למהדרין, עד שאשתו הלבושה כחרדייה למהדרין מצטרפת אלינו והורסת לי את כל התיאוריה.

"אני היהודי האמיתי" הוא ממשיך, מחבק בחום את אשתו השיכורה לידו "החרדיות זו כת שאכפת לה יותר מהשטריימל והמעיל שלך מאשר אם אתה באמת מקיים מצוות". ההסבר שלו מרתק, ואני נשארת שעה ארוכה אתו ועם ההסבר שלו, שמחה על ההצצה שהוא מספק לי לנבכי הציבור החרדי.

לאט לאט מצטרפים אל המעגל הקטן עוד אנשים. הם נראים להוטים לדבר, לפרוק ולהסביר על החיים שהיו להם בעולם הדתי ועל השינוי שהם עברו. מעניינים במיוחד הם סיפוריהם של יצחק (שם בדוי) שמתוך ארבעה- עשר אחים ייצאו כחצי מהם בשאלה- החינוך הליטאי הנוקשה לא גרם לאף אחד מהם לחבב את הדת והם פשוט החלו לאט לאט לנשור. מעניין הוא גם סיפורו של יוסף (שם בדוי) שעבר סמיכה מטעם העדה החרדית בגיל שש עשרה. היה קשה להפנים שהחילוני הצעיר שעומד מולי הוא רב כבר מעל חמש שנים. צחוק הגורל.

את התזכורת לכך שמתחת לפני השטח הקלילים והמסיבתיים מסתתרים לא מעט סיפורים קורעי לב קיבלתי כשלפתע מישהו אמר משהו באוזניה של הסלקטורית. היא משכה בכתפיה ונתנה לו להכניס פנימה אישה בלי תשלום. "מי זאת?" אני שואלת בסקרנות, מבינה שיש סיפור כלשהו מאחורי הדמות שחמקה פנימה בשקט. הסלקטורית מושכת בכתפיה "עובדת סוציאלית" היא אמרה "היא באה לבדוק מה המצב של שרה (שם בדוי)". "למה היא צריכה לבדוק את המצב שלה?" אני שואלת בהפתעה, דיברתי עם שרה לפני כן ומעולם לא עבר בראשי שהיא שונה מכל אדם אחר מבאי המסיבה. היא מספרת לי ששרה נישאה בגיל צעיר ואחרי שהיא ילדה שני ילדים התגרשה וחזרה בשאלה, הילדים של שרה הוצאו מחזקתה ונמסרו למשפחות אומנה. ההבנה שלצעירה השיכורה בת העשרים שראיתי לפני כן יש שני ילדים שכבר לא בחזקתה הממה וזעזעה אותי.

הדעות של חברי הקהילה הדתל"שית בקשר לדת מגוונות ביותר. חלקם מדברים על העולם החרדי כאילו הוא כלב אמסטף מסוכן שרק מחכה לטרוף כל תמים שמתקרב אליו, אחרים אוהבים את הדת ומתגעגעים לא מעט אל הביטחון שהוא השרה עליהם. הרוב נמצאים במין מקום ביניים כזה, יחסי אהבה-שנאה מבולבלים. הם פועלים בכנסת לקידום חוקים לעזרה כלכלית והשלמת פערים לימודיים של היוצאים בשאלה ומאמינים באופן חזק מאוד בהפרדת דת ממדינה.הדתלשים

עזבתי את המסיבה עם רצון עז לשאול ולדעת עוד. נדמה שמתחת לאף שלנו צומח ציבור חדש שאף אחד לא מכיר, ציבור שמסרב בתוקף לשחרר את הקשרים עם העבר ולהגדיר את עצמו על פי ההווה, ציבור שהמספרים שלו רק הולכים וגדלים. אל המסיבה שהלכתי אליה הוזמנו כ750 בני אדם. 750 אנשים שמצד אחד קמו ועזבו את האמונה והדת שלהם ובחרו בדרך חיים חדשה ושונה, אך מצד שני מסרבים להיטמע לחלוטין בציבוריות החילונית באופן מלא וממשיכים להגדיר את עצמם על פי המקום ממנו הם באו. כששואלים אותם מה היקף התופעה הם אומרים שהם לא באמת יודעים, אבל כולם מכירים עוד חרדל"שים ב'ארון הקודש' ועוד אנשים שמתלבטים או 'מתחלשים' או עוברים עבירות בסתר. בשביל רבים מבאי המסיבה כל דתל"ש הוא ניצחון האור על החושך, למרות שהניסיון האישי והקשה שלהם לגבי המסע של הדתל"ש גורם להם לאחל לכל המכרים שלהם לעולם לא לחזור בשאלה.

מה יקרה עם הקהילה הקטנה והמסקרנת הזאת? האם היא תיעלם ותיטמע בתוך העולם החילוני? האם אנחנו נראה בקרוב מפלגות שרבות על קולו של הדתל"ש? האם התופעה הזאת תשנה את הסטטיסטיקות שמספרות על רוב חרדי במדינה בתוך עשרים שנה? כנראה שרק ימים יגידו. אני מנופפת לשלום לחבריי החדשים ומאחלת לכולם הצלחה בלב שלי.

מילון המושגים הדתל"שי

דתל"ש דתי לשעבר. לפעמים משמש כהגדרת

מטריה לכל אדם שעזב את הדת ולפעמים

 מתכוון באופן ספציפי לדתיים-לאומיים.

חרדל"ש- חרדי לשעבר.

חרד"ק– חרדי קרבי. פראפרזה מ'חרדי קל דעת'-

כינוי גנאי שנפוץ בקרב האוכלוסייה החרדית

כלפי חרדים שהתגייסו לצבא.

אנוס– אדם, בד"כ נשוי עם ילדים, שלא יכול לעזוב

את העולם החרדי למרות שמבפנים הוא כבר לא חרדי.

ארון הקודש כינוי למצב שבו הדתל"ש עוד לא סיפר

למשפחה ולחברים שלו שהוא כבר לא דתי.

*חלק מהפרטים בכתבה שונו כדי לשמור על פרטיות המרואיינים

מודעות פרסומת