אסתריקה

סטודנטית על קוצים אמורה לעבור את כל שלבי האבל כשמגיעים התרגילים והבחנים. ובכן, אמורה. במשחק קנדי קראש סוער ופנטזיות על בריכה, אסתריקה מתעקשת להישאר בשלב ההכחשה.

candy-crush-saga-lastזה התחיל בהכחשה: "את יודעת שההגשה עוד יומיים, נכון?" נשאלתי. "לא", עניתי בתמימות מהולה בבהלה. זה לא יכול להיות. אמורה להיות עכשיו התקופה הנהדרת הזו בתחילת הסמסטר, שבה הטו-דו ליסט מלא מסיבות חנוכת-בית ומסיבות חזרה מהחופשה. בוחן פתאומי לא נלקח בחשבון בשום צורה. ואיך מבקשים להגיש עכשיו עבודה? זה לא לגיטימי לתחילת שנה.

אחר כך הגיע הכעס, ועמו משא ומתן – "מה פתאום בודקים נוכחות אחרי שיצאתי להפסקה? שעה ישבתי בכיתה, מבזבזת זמן ותאי מוח על הקנדי קראש, וכל זאת לשווא? איך לא מחשיבים את עשרות הדקות בהן נלחמתי בעצמי לא לצאת מהשיעור?". אז שלחתי למרצה מייל הבהרה והתנצלות, עשיתי לו קצת 'רגשי' עקב קשיי למידה, וסיכמתי את המכתב בהרבה תקווה להמשך. בתמורה גיליתי שהתרגיל שהתחלתי לעשות נדחה לכולם בשבוע. מילא, רק יומיים השקעתי בדחייה הזאת. נשארו חמישה ימים שיוקדשו למבחן של יום שישי (בקורס אחר).

ואז בא הדיכאון, בתזמון מושלם למזג האוויר החורפי שהחל מתגנב אל מתחת לפוך, ואליו התלוו שאלות מהותיות על החיים ("למה, אלוהים, למה?"). מה באמת נשתנה משנה שעברה, אז תחילת הסמסטר נועדה לשנ"צ בבריכה, ולרכילות מתוקה על המתרגל החתיך. אותם המתרגלים, השירים והמשחקים- אינם עכשיו? אפילו קומה שלוש של הספריה שבזכותה לא משעמם לי אף פעם (תבואו גם!) לא פעילה בתקופה הזאת. מה עשיתי שמגיע לי מבחן בחודש הראשון ללימודים? במה חטאתי שזכיתי לקורס עם נוכחות חובה ביום חמישי בבוקר? ובאמת שניסיתי. איכשהו רבע שעה של מאמץ לימודי עולה לי בחצי מעלת חום, ומעלה בי זיכרונות של מורים מהתיכון שלא מצליחים להבין תלמידה על קוצים.

כאן, לפי התאוריה הפסיכולוגית, אמורה להגיע ההשלמה. ובכן, אמורה. עד מועד כתיבת שורות אלו אני עדיין חוזרת הלוך ושוב לשלב הראשון. ממשיכה להכחיש את המשמרת מחר, את האירוע בערב, ובעיקר את המבחן בשישי ואת שבעת המאמרים שצריך לקרוא לעוד יומיים. בעולם אידיאלי כנראה שהשלמה הייתה הולמת יותר: חיוכים בזמן קריאת מאמרים, ואולי אפילו שליחת מייל למרצה עם שאלה בעלת קשר רופף לקורס, סתם כי ממש סיקרן אותי להרחיב מעבר למה שנלמד בשיעור (למקרה שבאמת קיימים סטודנטים כאלה, ראו זאת כהלצה חברית).

אז יסלחו לי הפסיכולוגים שאיני מקיימת את כל שלבי האבל שלהם, אבל "לא צריך לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה". מרפי טען פעם ש"כאשר תפסיקו להתעקש על משהו ותמשיכו הלאה, תבינו שהוא היה שם כל הזמן". וואלה, אולי באמת שווה להרגיע ולקבל את עצמי כסטודנטית עם קוצים במקום להמשיך נגד הרוח.

מודעות פרסומת