משחקי הכס

הבחירות מתקרבות והיצרים מתלהטים: מי הופך את ירושלים לאטרקטיבית לחילונים, לחברי איזו סיעה קוראים ברחוב "מחבלים", מי מנסה לגנוב לתומכי ברקת את העיר והאם רשימה שכולה נשים היא זו שתצליח לגאול את העיר מהאלימות והמתחים?

//אלירם אלגרבלי

פעמיים בעשור מגיחים לאוויר העולם פרצופים ושמות חדשים. אנשים אלמונים שרוצים להתברג בפוליטיקה המקומית ולזכות בכסא הנחשק של חבר מועצה. מרביתם חוזרים לאנונימיות מיד לאחר הבחירות, מקצתם עולים לגדולה. זהו תפקיד שעושים בהתנדבות, אך לא מעט רואים בו קרש קפיצה– לעסקים, לפוליטיקה, למעמד החברתי. כל מועמד מגייס עשרות אלפי שקלים, אם לא מאות, כדי ששלטי חוצות עם תמונתו יתנוססו ברחבי העיר.

איל מקאיג-page-0

מודעה (קופונים ניתן למצוא בגיליונות המודפסים)

יום ראשון בצהריים, שלושה שבועות לפני הבחירות בירושלים. חם, חם מדי בשביל סוף ספטמבר. ברחבת המשביר שלושה נערים שמחפשים להרוויח קצת כסף בחופשת החגים הבלתי- נגמרת מחלקים פלאיירים. אנשים ממהרים או מדברים בנייד, לוקחים בנימוס וזורקים לפח. יש כאלה שמעיפים מבט וטורחים להחזיר את הנייר לבעליו. "קחו, קחו, זה בחינם, זה טוב גם לקיפולי נייר" אומר אחד הנערים. צחוקים.

הפייבוריט הברור לתפקיד. ניר ברקת

הפייבוריט הברור לתפקיד. ניר ברקת

ירושלים לפני בחירות היא זירת קרב, בלי כפפות. הקרנבל הדמוקרטי מספק לבירה מנה גדושה של פוליטיקה יצרית ומאבקי כוח. ערב הבחירות העסקנים פועלים במרץ. תופרים דילים אחרונים, מגייסים הבטחות מפה ומשם, ובעיקר מנסים לקושש מצביעים שעדיין מתלבטים. הקרב הזה לא מסתכם בפינוי האשפה בשכונת מאה שערים. עיריית ירושלים אכן מנקה מדי פעם את הרחובות, אך היא גם נוטלת חלק מהותי בכל התחומים הכלל-ארציים– ברמה הבטחונית, הכלכלית והציבורית– מה שהופך את ראש העיר לדמות מפתח בסדר גודל של שר בממשלה.

הקרב הגדול: ברקת מול ליאון

ירושלים היא לא מודיעין ולא רעננה. איננה עיר ככל הערים. הבחירות בה הן בבואה של הבחירות הארציות. יש בבירה חילונים רדיקליים ופלגים קיצוניים של היהדות החרדית, יש בה דתיים לאומיים מבולבלים ו-34% מוסלמים, ועוד המוני אנשים פשוטים, קשי יום, שמבקשים קצת ניקיון ברחובות ושקט לעצמם. התמהיל הזה– חומר הנפץ הירושלמי– מצריך יכולת תמרון יוצאת דופן, לדעת ללכת בין הטיפות גם כשאין גשם.

ובירושלים, כמו שיכול להיות רק בירושלים, שוב יש תחושה שהעסק מנוהל כמו כלי שחמט בידיהם של הפוליטיקאים הגדולים, הארציים, שמוצאים את הבירה כעוד זירה למפגני כוח. חברי כנסת לא מהססים לשלוח יד ארוכה לקרביים של המערכת המוניציפאלית בירושלים, תוך שהם מעייפים את התושבים בקלישאות וסיסמאות. שאלתי פעיל, נער חובש כיפה כבן 16, למה אין בבחירות האלה סטיקרים, כמו פעם. "בגלל הדילים", אמר. "פעם מנהיגים יצאו לכיכרות, לשווקים, לרחובות ולבתים, היום צריך לרקום את הברית הנכונה עם האיש הנכון, ואתה בפנים". עיר שהכל בוחשים בה, אמר פעם בציניות פרידריך השני מפרוסיה, היא כנראה כמו שק קמח, אם תחבוט בה שוב ושוב משהו ייצא ממנה.

משה ליאון מגבעתיים

משה ליאון מגבעתיים

הפייבוריט הברור לתפקיד ראש העירייה הוא ניר ברקת. מאחוריו עומדות חמש שנים בהן שמר על שקט תעשייתי כמעט בכל הגזרות. ברקת של היום מנוסה מתמיד, ומבין שכל מילה שלו עלולה להירשם לרעתו. בשמאל טוענים שהוא ימני, בימין קוראים לו שמאלני. בעבר נתפס מצטלם עם חולצה ועליה הלוגו של מפלגת 'קדימה'. הימין חגג על התמונה הזאת והציג אותה לראווה באלפי פלאיירים. היום ברקת ממצב עצמו כאיש ליכוד מתון, שפועל למען החילונים והדתיים אבל יודע לקרוץ מדי פעם גם לחרדים. מולו ניצב משה ליאון מגבעתיים. רואה חשבון, מזרחי וחובש כיפה. מקורב של דרעי וליברמן שנהנה מתמיכה של השר ארדן וח"כ גילה גמליאל. לליאון יש ברזומה עשייה בירושלים כראש הרשות לפיתוח העיר, אולם העובדה שדרעי הצניח אותו בעיר, כמעט בעל כורחו, גורמת לירושלמים רבים להביט בו בחשדנות. ליאון משחק מצוין לידיהם של פעילי מטה ברקת, שמדגישים בכל הזדמנות שליאון מנסה לגנוב להם את ירושלים.

החילונים מחוללים מהפך

מצבם של החילונים בירושלים מעורר, כמו תמיד, סקרנות. הם רואים את ההתחרדות של העיר, עיניהם רואות וכלות, ואין לאל ידם. ניסיונות לשלב כוחות עם הדתיים הלאומיים לא תמיד עלו יפה, בין היתר בשל פערים אידיאולוגיים. הסיעה שמניפה יותר מכל את הדגל החילוני היא העבודה-מרצ, שבחרה בקמפיין שמכוון ישר לבטן הרכה: לעצור את ההתחרדות. פפה אללו, מנהיג הרשימה, ביקש אף הוא להתמודד לראשות העיר, אך הסיעה חששה שמועמדותו תפגע בניר ברקת. אללו סתם את האף, הסיר את מועמדותו ובלע את הצפרדע ששמה ברקת. "אבל חשוב להבהיר", אמר אללו, "שני המועמדים הם נציגי הימין הקיצוני".

רחל עזריההצעירים בירושלים מחוללים בשנים האחרונות מהפך אמיתי והופכים לכוח פוליטי משמעותי. הדמות המובילה בהקשר זה היא רחל עזריה, שעמדה בבחירות 2008 בראש רשימה משותפת של סיעת 'ירושלמים' וסיעת 'התעוררות בירושלים' וגרפה שני מנדטים. בבסיסן היו שתי התנועות שונות מבחינת קהל היעד. 'התעוררות' פנתה בעיקר אל צעירי הבירה, ואילו "ירושלמים" ניתבה עצמה לקהל מבוגר יותר, בעיקר למשפחות צעירות, ושמה דגש על המגזר הדתי-לאומי.

עופר ברקוביץ

עופר ברקוביץ

כיום שתי התנועות רצות ברשימות נפרדות, כשאת 'התעוררות' מוביל חבר המועצה עופר ברקוביץ'. שלטי החוצות של עזריה בכחול, "עושים עיר טובה יותר", משעשעים כמה תושבים בכיכר ספרא שאומרים שיש כאלה שבאו רק לעשות לנו טובה. מנגד, בחולצות צהובות, מצהירים פעילי 'התעוררות' שהם "היחידים שמחזיקים את ברקת", אבל יודעים היטב שברקת הוא זה שמחזיק אותם. אי אפשר להתעלם ממאמצי העירייה להפוך את ירושלים לאטרקטיבית–  לא במקרה ירושלים אירחה את המכביה, את היורו עד גילאי 21, אירועי תרבות, ספורט ומוזיקה– יוזמות שמבקשות להבהיר שלחילונים יש מה לחפש בבירה.

החרדים מתפצלים, הדתיים בבלאגן

החרדים, כפי שהם מצטיירים בציבור, מתנהלים כמו עדר. כאלה שמתגייסים בהמוניהם לטובת גחמותיהם של עסקנים. אבל ירושלים שלאחר פטירת הרב אלישיב הולידה לא פחות משלוש רשימות חרדיות-אשכנזיות שיתמודדו בבחירות המקומיות. נכון לעכשיו, ישנן הצהרות פומביות על תמיכה במשה ליאון, אבל מתחת לפני השטח האדמה מבעבעת. ליאון, מזרחי חובש כיפה סרוגה– אמור היה להתמקם בנינוחות במשבצת אויב התורה. אבל לא כעת, לא כאשר ברקת והכוחות הלא חרדיים חוברים יחדיו לעוד 5 שנות הנהגה בבירה. אלה חוקי הטבע של הפוליטיקה: האויב של האויב שלי– הוא חברי הטוב.

נדחק לשולי החברה החרדית, מפני שבחר לעבוד למחייתו. חנוך ורדיגר

נדחק לשולי החברה החרדית, מפני שבחר לעבוד למחייתו. חנוך ורדיגר

ברחוב החרדי אוספים את השברים מהתבוסה בבחירות המוניציפאליות האחרונות. הם כמובן לא הצליחו להריץ מועמד חרדי לראשות העיר כפי שעשו בשתי מערכות הבחירות הקודמות. יהדות התורה חוששת משתי סיעות חדשות שמאיימות לנגוס בהגמוניה שלה בירושלים: סיעת בני תורה בראשות חיים אפשטיין, שחבריה מכונים ברחוב החרדי "מחבלים", ופלג חרדי נוסף המכונה "טוב" בראשותו של חנוך ורדיגר, שנדחק לשולי החברה החרדית, מפני שבחר, שומו שמיים, ללכת לעבוד למחייתו. כמובן שלצדם ניצבת גם ש"ס. בקיצור, שמח אצל החרדים.

גם בזירת הכיפות הסרוגות אין שקט. הבלגאן בקרב הדתיים הלאומיים, שמהווים לשון מאזניים בעיר, הבשיל לשתי רשימות עם אג'נדה אחת. סיעת "הבית היהודי" בראשות דב קלמנוביץ' בונה בעיקר על מי שיריביה מכנים "מפד"ל הגריאטרית"– המצביעים המסורתיים הותיקים של התנועה. מולה עומדת סיעת "ירושלים מאוחדת" בראשות שקדי וקינג, שהמילה "לייהד" מתנוססת בענק בקמפיין שלה – "לייהד בבניה ולייהד בתורה" – והצליחה לפרוט כבר על כמה נימים רגישים. הניסיון לחפש קולות ימינה מהבית היהודי, דואגים לציין בסביבתם, זרק לפח 67 אלף קולות של מצביעי "עוצמה לישראל" בבחירות לכנסת ה-19. שקדי מצידו משוכנע שהוא יהיה הפתעת הבחירות. ימים יגידו.

שקדי מצידו בטוח שיהיה הפתעת הבחירות. שמואל שקדי

שקדי מצידו משוכנע שהוא יהיה הפתעת הבחירות. שמואל שקדי

פיראטים, פמיניסטיות וגם כמה פרובינציאלים

בבחירות למועצת העיר תתמודד גם סיעת הפיראטים, רשימה שבהגדרתה (כך במקור) "קואופרטיב אזרחי-אקטיביסטי-פוליטיאקו-אנרכו-סוציאליסטי לשחרור האדם מעריצי ההון-שלטון".בראשה עומד דן בירון, שבעבר התמודד לראשות העיר ברשימת 'עלה ירוק',והוא במקרה גם בעלה של שרי רז מהטלוויזיה. הם כנראה לא יעברו את אחוז החסימה, אבל יש לא מעט שיצביעו לפיראטים באקט של מחאה.

פ"ז בראשות יעל ענתבי חותרת בעיקר לקידום  שכונת פסגת זאב, כפי שנהוג במטרופולינים גדולים בעולם, בהם תושבי העיר מצביעים למועמד שמזוהה עם הרובע בו הם מתגוררים. ההתגייסות הקהילתית סביב ענתבי מעוררת הערכה: בבחירות הקודמות פ"ז נכנסה למועצה למרות תקציב זעום ופרסום מינימאלי.

עוד רשימה מעניינת מכונה "אומץ לב", סיעת נשים בראשות נעמי צור, סגנית ראש העירייה. לא מדובר בחבורת פמיניסטיות עם אג'נדה לוחמנית, אלא ברשימה מעורבת של חילוניות ודתיות, שמבקשות להעניק מעט זווית נשית לפוליטיקה המקומית בירושלים. תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים, אולי המין היפה הוא שיעזור לגלות אותם.

——

בסופו של יום, אומר לי בן משפחה שמתמודד על מקום במועצה, משהו קורה בעיר. "רוב התושבים רוצים להצביע לירושלמים כמוהם– שיבינו, שיזדהו, שיכירו את הבעיות מבפנים". ומוסיף: "מאחורי מסך הציניות, ניתן לומר שלא מעט פעילים מגיעים עם מטען של ערכים ומוטיבציה. ירושלים זו עיר מסובכת ולנבחרי הציבור מחכה עבודה קשה מאד. הדבר החשוב ביותר הוא, שמה שיניע את הנבחרים זה האינטרס הציבורי ולא שום אינטרס אחר".

מודעות פרסומת