נוגע במה שאיננו

// ליאת נטוביץ' קושיצקי

מיוחד לבלוג

במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" דן ביאליק בבוגדנות השפה שאינה מצליחה אף פעם לתאר את מהותם הפנימית של הדברים. שפה באה ושפה הולכת, רק כדי לכסות טוב יותר את התוהו הבלתי אפשרי מעליו גועשים חיינו. השירה לעומת זאת, עם מילותיה המתחדשות, הנעות ללא הרף, מאפשרת לנו הצצות חטופות אל התהום הנסתרת, ואילו המוזיקה, שמתחילה מהמקום בו כלות המילים, עולה מהתהום ממש ומציפה אותנו באינסופיותה.

במופע "נוגע במה שאיננו", יצירתם המשותפת של ראלי מרגלית וברוך ברנר, לשיריה היפהפיים של רבקה מרים (חליל וקלרינט- יעקב מירון, קונטרבס- אורה חורב בועזסון, כלי הקשה-יוני שרון), דומה שנעשה ניסיון לחבר בין המוזיקה לשירה באופן שמעניק פרשנות חדשה ומיוחדת למילים, אך פרשנות זו בעצמה הינה עמומה ומפותלת, מטבעה של המוזיקה היא אינה מאפשרת לנו לדייק את המילים אלא דווקא לסחרר אותן עוד יותר במחול מופלא שמתעלה מעלינו, ונושא אותנו איתו במקביל.

למופע נבחרו שני מחזורי שירים של המשוררת, הראשון בהם לקוח מספרה "בעל הנס ועוד עוברי אורח" והשני הינו רצף אסוציאטיבי שמלכד שירים מספרים שונים ותקופות שונות בהם כותבת המשוררת בגוף ראשון. את רוב השירים הלחינה ועיבדה ראלי מרגלית (שגם מנגנת  על הצ'ל-הו, ולא, לא מדובר כאן בשגיאת כתיב, אלא בשמו של הכלי ייחודי שנבנה במיוחד עבורה ע"י בונה כינורות אוסטרלי!) והם מוגשים לנו בצורה כמעט תיאטרלית על ידי ברוך ברנר, יוצר מעניין בפני עצמו, שהיה אחראי על הניהול האומנותי של המופע.

בתחילת המופע פטר אותנו ברנר ממחיאות הכפיים בין הקטעים והציע לנו לשמור את כולן עד לסוף האירוע. החזקנו מעמד למשך מספר שירים אך בשלב מסוים פרצה קריאת "בראבו" ספונטנית מפי אחת הצופות ומיד ליוו את הקריאה מחיאות כפיים סוערות. תחושת ערב יום הזיכרון המוזרה שקדמה לשבירת הדיסטנס, עברה חלפה לה, ונדמה היה שהקהל עבר ל"מוד" נינוח יותר שהשפיע בתורו על הנינוחות של הלהקה. כנראה שמחיאות הכפיים הן חלק מהמוזיקה.

השירה של ברנר נעה על הציר שבין שירה עדינה וממוקדת לבין שירה כמעט משוחקת. הקונספט המעניין הזה שמנסה להפיח דרמה אנושית קונקרטית בשירה שבמהותה מנסה להתעלות ולחמוק מכל זה, הותיר אותי מבולבלת ותמהה בקטעים הראשונים אבל לאט לאט, נסחפתי אחרי העוצמה והיופי של ההמחזות המולחנות, הקטנות והקטועות של השירים. צריך לציין כי ישנם פערים בין הקטעים השונים כאשר שירתו של ברנר מוצלחת הרבה יותר בחלקיה הדרמטיים מאשר בחלקיה השקטים.

מבחינת העיבוד המוזיקלי, ראוי לציין את קטע המעבר האינסטרומנטלי "סוסים" שהביא לידי מיצוי מושלם את החיבור בין הכלים השונים והמחיש את כישרונם של כלל הנגנים (זכור לטובה יוני שרון שהפתיע בסולו כלי הקשה), המעבר האינסטרומנטלי היה במקום ואפשר אתנחתא חיונית לפני מחזור השירים הבא.

בשירה "בראשית ברא" שפותח וסוגר את המופע, מתארת רבקה מרים כיצד ברא אלוהים "את השמיים שבעצם אינם, ואת האדמה שרוצה בם לגעת." ולאחר מכן כיצד ברא את האדם "שהאיש הוא תפילה והוא חוט, נוגע במה שאיננו, במגע של רוך ודקות." הבחירה בשם המופע הזה דווקא, אינה מקרית לדעתי, ובמובן הזה קולעת היטב לתחושות העולות מהמופע שמצליח פעמים רבות לגשר על התהום ולגעת במה שאיננו.

מעניין לראות מה יעלה בגורל ההפקה הייחודית הזו והאם תועלה באירועים נוספים בעתיד. לקונספט המקורי הזה יש פוטנציאל לא מועט, לדעתי, להחזיר את השירה על יופייה ומורכבותה למרכז העניינים, בייחוד בשביל קהלים חדשים וצעירים יותר. החיוניות המתפרצת של השירים לא מאפשרת לך להישאר אדיש גם למילים, שמחלחלות אט אט ומלוות אותך זמן רב לאחר ההופעה.

המופע "נוגע במה שאיננו" הועלה בבית אביחי ב-29.7.2013.

נוגע במה שאיננו

מודעות פרסומת