מהקמפוס לפרלמנט

האחד היה שר בממשלת הליכוד וממתבצרי ימית < השני מזכ"ל העבודה בעברו, וח"כ מטעמה יותר מחמש עשרה שנה < השלישי מזכ"ל העבודה בהווה, ועד לא מזמן חבר במועצת העיר ירושלים < מה משותף לח"כים צחי הנגבי, איתן כבל וחיליק בר? שלושתם החלו את דרכם הפוליטית בתאי הסטודנטים באוניברסיטה העברית < סיפורים על פוליטיקה של פעם, נעילת נשיאי אוניברסיטה מכהנים במשרדם, ובעיקר – למידת האלפבית של המנהיגות < ממסדרונות האוניברסיטה למסדרונות הכנסת: השביל הזה מתחיל כאן?

//גל כהן

Student activists, Katz and Hanegbi

צילומים: חיים חרמון

ממרד הסטודנטים בפאריס ב-68', ועד מחאת האוהלים של ישראל 2011, קמפוסים היו ועודם כר פורה לעשייה פוליטית. יש משהו בסטודנט המתחיל, הפותח את חייו העצמאיים, שמרשה לו לשאול שאלות על העולם, להאמין באידאלים גדולים וגם לתבוע שינוי. באגודות סטודנטים צמחו שרים ופרלמנטרים לעתיד, כדוגמת אביגדור ליברמן, דניאל בן סימון, גילה גמליאל, ישראל כץ, איציק שמולי, ואפילו ראש ממשלה אחד – אהוד אולמרט, שהתמודד על ראשות האגודה והפסיד ליונה יהב, לימים ראש העיר חיפה; וזאת רק תחילת הרשימה.

דיברנו עם שלושה ח"כים שכיהנו בעברם בתפקידים חשובים בהנהגת הסטודנטים באוניברסיטה העברית: צחי הנגבי (הליכוד ביתנו), שהיה יו"ר האגודה בעברית וגם יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית; איתן כבל (העבודה), שהיה יו"ר האגודה בירושלים; וחיליק בר (העבודה), שהיה יו"ר תא 'אופק'. ממסדרונות האוניברסיטה הגיע הנגבי בשיא דרכו הפוליטית להיות שר המשפטים ויו"ר וועדת  החוץ והביטחון של הכנסת. מאותם מסדרונות ממש הגיע איתן כבל למפלגה המתחרה, ושימש כמזכ"ל מפלגת העבודה וכיו"ר וועדת הכלכלה בכנסת. יורשו הצעיר במזכ"לות המפלגה הוא חיליק בר, ח"כ טרי שנבחר לאחרונה לכנסת ה19.

כל אחד מהם העלה זיכרונות מהעבר, לצד ההווה העמוס, וחלק איתנו את הסיפור שלו על דרכו ממסדרונות האוניברסיטה העברית אל צומת קבלת ההחלטות המרכזית במדינה.

"התגלגלתי לפוליטיקה במקרה"

צחי הנגבי"למעשה לא התכוונתי לעסוק בפוליטיקה", מספר הנגבי. "אמא שלי, גאולה כהן, היתה הדמות הפוליטית במשפחה: עיתונאית, לוחמת לח"י, חברת כנסת. ב1978, כשבגין חתם על הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים, הייתי בארה"ב באמצע טיול, בין שנה א' לשנה ב' של הלימודים. ההסכם היה די מפתיע עבורי: הכניס אותי להלם שבגין יוותר על כל סיני ויסכים לאוטונומיה פלסטינית. עזבתי את הטיול באמצע וחזרתי לארץ. מאוד התנגדתי להסכם בזמנו, אך הסתבר שמעל 90 אחוז מהציבור היו מאושרים עד הגג, ורק מיעוט התנגד. כתוצאה, התחלתי להוביל פעילות סטודנטיאלית".

הנגבי הקים את ארגון 'שלום אכזב' (ארגון מחאה שכלל את הנגבי עצמו ועוד כ-14 בנות). לאחר מכן הוא הצטרף לתא 'קסטל' – וועד הסטודנטים הלאומיים. "חיפשו שם מישהו שיהיה מועמד לראשות האגודה אחרי שהיו"ר סיים את כהונתו, וקיוויתי להיבחר כדי לחזק את המאמץ נגד ההסכמים שהיו אמורים להיות מיושמים רק ב-82'", הוא מספר. "זכיתי בתפקיד היו"ר, ואז הבנתי מהר מאוד שמה שמעסיק את היו"ר זה טובת הסטודנטים, ולא גבולות המדינה. הייתי יו"ר ההתאחדות הארצית שנה וחצי. אחר כך התפטרתי כדי לרדת לימית, חודשיים לפני הפינוי".

CABELEגם איתן כבל, מאושיות מפלגת העבודה, לא התכוון לעסוק בפוליטיקה עד שהגיע לאוניברסיטה העברית. "הגעתי לפוליטיקה באופן מקרי. אמנם באתי מבית עם מודעות פוליטית גבוהה, אבל אי אפשר לומר שתכננתי  להיות ח"כ. חלמתי להיות פרופ' למחשבה מדינית, או שחקן תאטרון. תמיד אני מספר לחבר'ה שהגעתי לפוליטיקה דווקא בזכות ישראל כץ (שר התחבורה וח"כ מטעם הליכוד, שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים בעברית בשנות ה-80'). באתי לעזור לתא 'אופק' בהתמודדות שלהם מול הימין". דווקא לתאים הימניים, מסתבר, הייתה דומיננטיות באגודה בזמנו: "הם שלטו באגודה שלטון ללא מצרים", משחזר כבל. צחי הנגבי מספר שהתופעה השתלטה אפילו על העיתון הסטודנטיאלי המוכר לנו היום: "'פי האתון' היה עיתון ימני עד כדי כך שכתבים מסוימים עשו פעם מרד ושביתה, כמחאה נגד צנזורה".

אם הנגבי וכבל הגיעו לפוליטיקה במקרה וללא כוונה מראש, הדור השלישי כבר בא לאוניברסיטה מוכן: "איך התגלגלתי לפוליטיקה? גלגלתי את עצמי", מספר חיליק בר, בן 38, המזכ"ל הצעיר של מפלגת העבודה בהווה. "ביום הראשון ללימודים שאלתי אם יש תא של מפלגת העבודה, ואמרו לי שיש תא קטן ולא מאוד פעיל. הצטרפתי לתא והגדלתי אותו, ובסוף שנה א' נבחרתי ליו"ר התא. שנה לאחר מכן הגעתי לאגודה".

 

Arab students (Azmi Bishara)

מכות רצח בקמפוס, מעצר במגרש הרוסים

שלושת הח"כים תיארו את תקופתם באגודה כתקופה סוערת במיוחד: "הקמפוס היה אז כמו שדה קרב", מספר הנגבי. "היו גופים מאוד מיליטנטיים, גם מימין וגם משמאל. גם אחרי שנבחרתי ליו"ר היו המון עימותים, גם מול הנהלת האוניברסיטה. נקטתי בגישה תוקפנית: היינו מתפרצים לחדרים של הנשיא, הרקטור, המנכ"ל, כובלים את עצמנו בשלשלאות ברזל בתוך החדר כדי שלא יפנו אותנו, נועלים את הדלתות וכופים לנהל איתנו מו"מ. משטרות הגיעו לקמפוס חדשות לבקרים. אלה היו שנים מאוד סוערות בירושלים".

"הפוליטיקה הסטודנטיאלית שאני זוכר הייתה הכי תוססת, הכי יצרית", מסכים גם חיליק בר, שהגיע לעברית בסוף שנות ה-90. "המלחמה הייתה קשה וחצי אלימה מול הנהגת האגודה. אני זוכר הרבה יצריות והרבה פרובוקציות גם מול ההנהלה". חיליק בר ידוע כמי שנעל בשנת 2000 את נשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' מנחם מגידור, בלשכתו. "הנהלת האוניברסיטה רצתה להעביר את סמכויות הפיקוח על הבחירות אל האגודה עצמה, מטעמים כלכליים. אנחנו בתא 'אופק' התנגדנו למהלך וראינו בו סכנה לדמוקרטיה.

Strike against the Rector

אני ועוד כ-50 סטודנטים מ'אופק' נעלנו את עצמנו בלשכת הנשיא, והיינו כלואים שם כמה שעות עד שבהתערבות המשטרה והאוניברסיטה יצאנו משם בהסכמה. אני קיבלתי הדחה על תנאי מהאוניברסיטה וכולנו ננזפנו. אבל ראינו בפיקוח חיצוני על הבחירות ערך דמוקרטי חשוב".

כחמש עשרה שנה קודם, גם איתן כבל חווה התנגשות קשה. הפעם מול תאי הימין באוניברסיטה: "הימין שלט באגודה ולא אִפשר לעשות בחירות חופשיות. "הם היו גם הקואליציה וגם האופוזיציה, והם אלה שהחליטו מי יישב בוועדת הקלפי. החלטנו בתא 'אופק' לעשות בחירות אלטרנטיביות, הודענו בקמפוס שיש בחירות. התחילו להגיע עשרות סטודנטים להצביע, ופתאום מצאתי את עצמי מקבל מכות רצח מהחבר'ה של הימין. שנה לאחר מכן כבר עשינו את המהפך – האוניברסיטה התערבה, היה ניהול חיצוני של הבחירות, כל הדברים השתנו. אגב, לפני שנתיים דיברתי עם הבחור שנתן לי את האגרוף ושבר לי את האף בזמנו. אדם רציני, עורך דין, והבן שלו בא לעזור לי בבחירות במפלגת העבודה. איך שהחיים מתגלגלים".

 

גם המאבקים הציבוריים שהובילו, הותירו חוויות שמלוות אותם עד היום. "אני זוכר היטב את כל המאבקים שניהלנו", מספר כבל. "אני הובלתי את הפעם הראשונה שיצאו למאבק נגד הרב כהנא, שהיה מגיע עד אז לכל מקום ומקום. היינו מפגינים כדי לא לתת לו ביטוי. כשהוא התכוון להגיע אלינו לאוניברסיטה פוצצתי את האירוע, וחטפתי מכות מהמשטרה. גיליתי על בשרי שזה לא פשוט לשבת ליד תא המעצר במגרש הרוסים".

"הבנתי מהר מאוד שמה שמעסיק את היו"ר זה טובת הסטודנטים ולא גבולות המדינה. אח"כ התפטרתי כדי לרדת לימית". הנגבי מפגין עם אביגדור ליברמן ופעילים נוספים

"הבנתי מהר מאוד שמה שמעסיק את היו"ר זה טובת הסטודנטים ולא גבולות המדינה. אח"כ התפטרתי כדי לרדת לימית". הנגבי מפגין עם אביגדור ליברמן ופעילים נוספים

גם צחי הנגבי הגיע לאותו תא מעצר בנסיבות אחרות: "ב81' הייתי יו"ר ההתאחדות הארצית, ושר האוצר דאז לא הסכים להיפגש איתנו לדיון על שכר הלימוד. הייתה הפגנת סטודנטים ארצית, שערכנו מול מלון שרתון פלאזה, שבו השר התגורר בימי הכנסת. באנו בהפתעה, 500-600 איש מכל הקמפוסים, לרחבה שממול המלון. בנינו פירמידה גדולה מקלקר בגובה עשרה מטרים, שסימלה את היותנו עבדים שבונים פירמידה לאדונים. זה פשוט שיתק את הכניסה למלון. עשינו ככל שביכולתנו למנוע מהמשטרה לפרק את הפירמידה הזאת. בתגובה, אני ועוד כמה חברים נעצרנו, ונלקחנו בתוך זינזאנה למגרש הרוסים".

שביתת האהלים התחילה בגבעת רם

העשייה והמאבקים, שחלקם היו קשים, מתוארים על ידי שלושת הח"כים כנושאי פרי: "נאבקנו על אין-ספור נושאים", אומר הנגבי. "הכרחנו את האוניברסיטה לממן שאטל – שירותי הסעה בין הקמפוסים. נאבקנו למען זכויות של מילואימניקים. נאבקנו בעניין שכר הסטודנט ושכר הדיור במעונות: שביתת האוהלים הראשונה במדינה לא התחילה ברוטשילד, אלא בגבעת רם. הקמנו עיר אוהלים עם מאות אוהלים, עד שהסכימו להפחית את שכר הדיור במעונות. זה היה ב-79'".

Students strike against dormitory cost2

"שביתת האהלים הראשונה במדינה לא התחילה ברוטשילד, אלא בגבעת רם. הקמנו מאות אהלים עד שהסכימו להפחית את שכר הדיור במעונות"

גם כבל, שהיה יו"ר האגודה  בשנת 1985, לקח חלק במאבקים דומים לרווחת הסטודנט. "חלק גדול מהזכויות של מועדי ג' ומועדי מילואים, אלו דברים שהתחלתי בזמני. בנוסף, שמתי לב שסטודנטים לא מקבלים את התשלומים הקשורים בזכויות סוציאליות, כי כל הכסף של האגודה שימש לפעילויות. ההוראה הראשונה שנתתי כיו"ר הייתה לשלם לסטודנטים את הזכויות הסוציאליות שלהם. זה קודם לכל. מצדי שלא תהיה פעילות – זכויות סוציאליות חשובות יותר. בנוסף אני מרשה לעצמי לומר שאני התחלתי את מהפכת החסויות, מה שלא היה מקובל עד אז. למשל, את 'פי האתון'  הדפסנו בידיעות אחרונות מאל"ף עד ת"ו, ונתְנו להם את העמוד האחרון. קיבלנו חסויות מבנקים. ובכסף הזה יכולנו לדאוג לרווחה. אחרי שנים באתי לבקר באוניברסיטה, וראיתי שכל כך הרבה דברים שייסדנו נהיו לנכס צאן ברזל שעד היום רואים".

חיליק בר מספר על מאבקים מסוג אחר: "אנחנו נלחמנו על הביטחון האישי של הסטודנט. כבר אז, למשל, הייתה בעיה עם הטרדות מיניות, והמעונות לא היו מגודרים. אנחנו פעלנו ודחפנו עד שגידרו את המעונות. בנוסף נאבקנו על הכיס של הסטודנט, על המחירים בקפיטריות, למשל".

סטריפ קיבוץ 17.5-4-page-0

-פרסומת-

מגבעת רם לגבעת הכנסת

 

מסתבר שבמרחב שבין הפורום והכיתות לומדים לא רק חשבונאות ופילוסופיה, אלא גם את אבני היסוד הבסיסיות לעשייה ציבורית. "הובלת אגודת סטודנטים מכילה בזעיר אנפין את כל הכלים שצריך כדי להיות חבר כנסת", טוען הנגבי, ומתייחס לניסיון באגודת הסטודנטים כבית ספר לפוליטיקה. "הכלים הם שכנוע, מאבק, שימוש נכון בתקשורת, עמידה איתנה על שלך, אבל גם מציאת פשרות כשצריך. כל זה נכנס למימד שנקרא פוליטיקה. מי שהתחיל בקמפוס צבר בוודאי יתרונות ביחס למי שלא קיבל את הניסיון הזה בהובלה ובמנהיגות".

חיליק בר3-זבוב על הקיר בויכוח בים פרס ובן אהרון

"הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל גדול היתה באולם טבע 4". חיליק בר

גם חיליק בר מגדיר את הפעילות באגודה כמיקרוקוסמוס של הפוליטיקה המפלגתית. "הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל גדול הייתה באולם טבע 4", הוא מספר. "בהתחלה זה קשה, אבל עם הזמן לומדים הרבה דברים.  אתה לומד מהי בעצם תחרות פוליטית. יש בפעילות הזאת את כל מה שצריך ללמוד כשיעור לחיים הפוליטיים בעתיד. אני לא בטוח שבלי הפעילות באגודה הייתי מגיע לאן שהגעתי היום".

"המעבר מפעילות באגודה לפעילות פוליטית הוא טבעי בהרבה מובנים", טוען בר. "אופיר פינס, איתן כבל ואנוכי – שלושתנו היינו ראשי תא אופק, ושלושתנו הגענו להיות מזכ"לים של מפלגת העבודה. יש הרבה מנהיגים שצמחו כך, אבל יש גם הרבה שלא התברגו. זה תלוי בנחישות שלך להשתלב".

"סטטיסטית, מתוך כלל היו"רים בעשרות שנות קיומה של האגודה, רק מתי מעט בחרו להמשיך בדרך פוליטית", מציין הנגבי. "אבל ברור שמתי המעט האלה זכו לחוויות מעצבות ומלמדות שהם יכלו להשתמש בהן כדי למנף את הכישורים הפוליטיים להמשך הדרך". "המעבר מהאגודה לפוליטיקה הוא לא טבעי בהכרח", מסכים כבל. "אצלי המעבר הלאה היה במקרה. הרוב המכריע של ראשי האגודות לא הגיעו להנהגה לאומית".

רוצים לקרוא מה יש לח"כ איציק שמולי להגיד בנושא? לחצו כאן!

רוצים לקרוא מה יש לח"כ איציק שמולי להגיד בנושא? לחצו כאן!

בסוף השיחה, כבל מתרפק בנוסטלגיה על הימים שבילה כסטודנט ורואה איך הזמן טס. "אני אדם שלא יכול להתלונן על שום שלב בחייו. עד היום, ברוך השם, חייתי חיים עשירים ומדהימים. אבל תקופת האוניברסיטה הייתה התקופה המדהימה ביותר. ידעתי את זה כבר אז, וניצלתי זאת עד תום. הבנתי שזה לא יחזור. שהרגע שלך כסטודנט הוא רגע מאוד מיוחד, מאוד נקודתי. שתיתי את החיים הסטודנטיאליים עד תום בכל פרמטר".

אז מסתבר שהדרך למנהיגות במדינה מתחילה ממש כאן, בין ספריית משפטים לגוש 8 ברוח, ובין עבודה במיקרו לתרגיל בתולדות יפן. יש אנשים שלמרות כל העומס, מצליחים לעשות גם דברים חשובים באמת. אז נכון שחשוב לפקח שהנציגים לא ישכחו את הבעיות הקטנות שלנו מרוב פזילה לפוליטיקה. אבל תודו שזה מעורר תקוה לצעוד כמוהם במבוכי הקמפוס ולדעת שאם רק נרצה גם לנו יום אחד יהיה סיכוי להיות חברי כנסת, שרים ואפילו ראשי ממשלה.

השתתפה בהכנת הכתבה: הילה וולפו.

מודעות פרסומת