לא נפסיק ללכת לארץ ישראל

גם השנה כמעט ולא הזכירו את "יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל", שהתקיים בשבוע שעבר.   מפאת חשיבותו, ומאידך- ההתעלמות הכמעט גורפת ממנו, ביקשנו להעלותו לסדר היום.

65366_4457496128878_1608866703_n//אביבה ראובן

" פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת…" (אמיר גלבוע)

אפתח בסיפור אישי. הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפור המסע של יהודי אתיופיה לירושלים בשנים 1977-1985 הייתה בכיתה ט'. מיד עם בוקר, התחיל המורה לתושב"ע את השיעור בצורה לא שגרתית- הוא ביקש מאיתנו לעצום את העיניים, ולחשוב היטב על הסיפור שהוא יספר. הוא סיפר על עשרות אלפי גברים, נשים, זקנים וטף שבוקר אחד עזבו את ביתם, זנחו את רכושם, ופצחו במסע רגלי בחבלי ארץ לא מוכרים, לעבר ירושלים. תנאֵי הדרך היו מפרכים, אנשים סבלו ממחסור במזון ובמים, היו נתונים להתקפות שודדים רצחניות, מחלות קשות, אשר גרמו לכך שכ-4000 אנשים נשים וטף לא שרדו את המסע. הוא ביקש מאיתנו להרים ראשים ואמר לנו שהאנשים הללו הם יהודי אתיופיה.

יהודי אתיופיה עברו 700-800 קילומטרים ברגל, עד שהגיעו למחנה הפליטים בסודן. שם חיכו להם תלאות חדשות: צפיפות, מחלות, אוכל מורעל. חלק גדול מהנשים נאנסו ע"י סודנים, ובעקבות כך חלקן אף התאבדו. הידיעות על כך הגיעו לממשלת ישראל, ומכיוון שגם אז לא היו יחסים דיפלומטים עם סודן, היה צורך במבצע חילוץ חשאי. הוחלט להטיל את המשימה על המוסד, חיל האוויר והשייטת. כ-8000 יהודים אתיופים עלו לארץ במסגרת המבצע הזה, והוא הופסק בעקבות הדלפה לעיתונות והחשש של נשיא סודן מתגובת העולם הערבי. מכיוון שעדיין נשארו יהודים במחנות בסודן, נעשתה פנייה לבית הלבן, שהורה לסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה-   C.I.A, לסיים את המלאכה, וב- 22/3/1985 אחרוני יהודי אתיופיה ששהו במחנות הגיעו ארצה.

לא בכל יום יש נהירה רגלית של אלפי אנשים שחוצים מדבריות כדי להגשים חזון וחלום ציוני. אנדרטת הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בסודן

לא בכל יום יש נהירה רגלית של אלפי אנשים שחוצים מדבריות כדי להגשים חזון וחלום ציוני. אנדרטת הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בסודן

 כיום במדינת ישראל חיים כ 130,000 ישראלים ממוצא אתיופי, ונראה כי המסע שהתחיל עם מבצע משה רחוק מלהסתיים. ישראלים ממוצא אתיופי מוצאים את עצמם לא אחת מופלים לרעה. זה מתחיל מגנים ובתי ספר מסוימים שלא מקבלים תלמידים ממוצא אתיופי, או ש"דואגים" להם לכיתות נפרדות, ממשיך בועדי בניין שמחתימים דיירים על חוזה האוסר מכירה או השכרה לישראלים ממוצא אתיופי, וכלה בסלקציה במועדונים.

הדבר היחיד שיכול לעזור, ואני נאחזת בו כמו בקרנות המזבח – זה החינוך. אני מאמינה שאם מערכת החינוך תשקיע בגיבוש ויישום תכנים תרבותיים והיסטוריים של עליות יהודי אתיופיה כחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, הרבה יכול להשתנות. לא יכול להיות שתלמידים בישראל ילמדו על ההיסטוריה של יוצאי אתיופיה כבדרך אגב, כמו שלי קרה. ההיסטוריה הזאת חשובה, והיא  אבן דרך בהיסטוריה הישראלית בפרט: לא בכל יום יש נהירה רגלית של אלפי אנשים שחוצים מדבריות כדי להגשים חזון וחלום ציוני; ובהיסטוריה העולמית בכלל: זו הפעם הראשונה ששחורים מועברים למדינה מערבית כדי להיות אזרחים שווים בין שווים. בעצם – האמנם?

מודעות פרסומת