על זיכרון והתרסה

תום ניסני//תום ניסני, סטודנט למזרח תיכון ומדע המדינה

את ערב יום השואה, בחרו ב"בית הלל", המגדיר עצמו כמרכז לחיים יהודיים בקמפוס, לציין השנה בטקס משותף עם הזמר ירמי קפלן. אך מה שהתחיל כערב מבטיח ונוגע ללב קבל בהמשך תפנית מעט תמוהה. להפתעת רוב הקהל, אחרי השיר השלישי של ירמי קפלן, הוא התחיל להרביץ בקהל קצת אג'נדה ופוליטיקה: "בעבר היינו עבדים לפרעה, אחר כך להיטלר, וכיום, במובן מסוים אנחנו עבדים לשלטון", טען ירמי.

בהמשך הטקס, הזמר פתח בדו-שיח עם אנשים מהקהל. מנהלת בית הלל מחתה נגדו ואמרה שיש הבדל רציני בין אירועי השואה ל"שעבוד המודרני". בתגובה אמר ירמי שבאופן עקרוני הוא מסכים איתה, אך דווקא ביום כזה ובטקס כזה צריך להדגיש את עניין השעבוד לשלטון. בהמשך הוא קרא לסטודנטים "לשנות את החברה הישראלית". "אנחנו עדיין יכולים לעשות את זה, אם כולנו נעשה זאת יחד נוכל להרעיד את האדמה". כל זאת, כאמור, בזמן יום ממלכתי לזכר קורבנות השואה.

כיתוב1- על זיכרון והתרסההטקס השנוי במחלוקת המשיך הלאה בתכניו הדו משמעיים. מארגני הטקס, מסתבר, בחרו להשתמש בציטוטים מאד מסוימים: "כשאדם מקבל את הדעה ש'המדינה', 'האומה', 'המולדת', 'הביטחון' וכו' הם הערכים העליונים, ושהנאמנות-ללא-תנאי לערכים אלה היא חובה מוחלטת וקדושה – הוא נעשה מסוגל לבצע כל מעשה תועבה למען האינטרס המקודש הזה, ללא נקיפת מצפון", ציטטו משתתפי הטקס את ישעיהו ליבוביץ', הוגה דעות שטען בעבר שבמדינת ישראל ישנם יהודים "יודו-נאצים". אותו ליבוביץ', אם תהיתם, השווה בהמשך הפסקה הזו את אירועי השואה לטבח בכפר קאסם: "דבר זה כוחו יפה לא רק לגבי האדם הגרמני, אלא לגבי כל אדם, גם לגבי האדם היהודי, אם הוא נתפס להאלהה של המדינה- וכפר קאסם תוכיח“.

כך, במהלך טקס שאמור להיות רגיש ונוגע ללב, נוצלה הבמה בשרשרת ציטוטים להשוואת מצב היהודים בשואה למצבם במדינת ישראל, ולקריאה לצעירים שיבצעו מהפכה בחברה הישראלית. הקהל, ששימש סוג של בן ערובה במופע הזוועות של ירמי קפלן ובית הלל, נחשף לציטוטים הטוענים, בקונוטציה ברורה לשואה, שנאמנות למדינה ולמולדת כערכים עליונים מובילה למעשי תועבה, ובעיקר שמדינת ישראל היא לא מדינה מוסרית, אלא רק "עדיין יכולה" להיות אחת כזו.

חשוב להבהיר שאין לי שום דבר נגד הבעת דעות וחופש ביטוי. אני מאמין שלכל אדם יש זכות וחובה להביע את דעתו. בתור פעיל למען הציונות והצד הימני של המפה, דווקא אני נוכחתי לדעת שההשתקה, בעיקר בתחומי האקדמיה, היא קשה. אבל מדובר פה על טקס ערב יום השואה, ורבים מאתנו כואבים אישית או מכירים מקרוב סיפורים קשים ורוצים לציין אותם בכבוד ובכאב. לקריאות המהפכה יש מספיק זמן ומקום לאורך השנה, ופלורליזם זה בהחלט דבר חשוב. אבל האם אי אפשר ביום ספציפי ועצוב אחד לשים את כל המהפכות והפופוליזם בצד, ולתת לעצמנו פשוט להתייחד עם הכאב?

תגובת בית הלל:

// שיר ישראלי סטודנטית בתכנית "זכור וכבד"

על היבטים ושאלות של זיכרון

אם מצב ניצולי השואה מעסיק אתכם אז יכול להיות שכבר נתקלתם בנו במהלך השנה. קבוצה של סטודנטים מהתוכנית זכור וכבד, הנפגשת אחת לשבוע ולומדת, מדברת, וחושבת שואה. במקביל להתנדבות עם ניצולי שואה. שבוע השיא של התכנית הוא "שבוע המודעות", שתכליתו, העלאת המודעות לנושא בחברה הישראלית, ובקרב הסטודנטים בפרט. במהלכו, אנו מארגנים אירועים שונים בנושא לקהל הרחב.

השנה, את אירועי שבוע המודעות פתח טקס ערב יום הזיכרון האלטרנטיבי, שהגינו ויצרנו יחדיו, חברי התכנית. כתיבתו של טקס אלטרנטיבי אינה עניין של מה בכך; הרצון להעלות סימני שאלה עומד אל מול הרצון לעשות זאת באופן הולם ומכבד, והעוררות של אלה עם אלה נדמית לעיתים בגדר פסיק לעומת הכאב הגדול העומד במרכז – כאב קולקטיבי של מדינה, וכאב של דורות שניים ושלישיים לתופת. כולם חוו נקודות של שואה, במובנים רבים, על בשרם. והשאלה שנותרת מתנוססת, בתוך כל הכאוס הזה, היא מהו זיכרון השואה בקרב החברה הישראלית כיום?

-פרסומת-

-פרסומת-

לאורך כל השנה, אנו מנסים למצוא תשובה. והדעות חלוקות. כאן עומד הרעיון שמאחורי הטקס – השואה, מפרספקטיבות שונות של זיכרון. לא התיימרנו לייצג דעה זו או אחרת, ביקשנו להציג דעות שונות. לצד ה"יזכור" המסורתי, נאמר "יזכור" אלטרנטיבי. לצד שירי רחל ולאה גולדברג, הוצג קטע משחק מספרו של ק. צטניק, ואף סיפור של חסידות בלוז'ב. לצד אמירתו הביקורתית של לייבוביץ' על לאומיות כערך עליון, הובאה אמירתו של ניצול השואה שמואל שילה ז"ל, אודות הנאמנות לארץ ישראל כאמת צרופה. בנוסף, לאורך הטקס כולו עלו שאלות אודות מצבם של ניצולי השואה במציאות הישראלית כיום. אף ירמי קפלן, תודתנו לו על מספר שירים, מצא לנכון במפתיע להביע את דעתו – כאדם פרטי – על השואה במהלך הטקס.

בגיליון הקודם בעיתון זה, הופיעה כתבה שביקרה את הטקס באופן בוטה ומתריס, וקראה לתחימת הפלורליזם הרחק מגבולותיו של יום השואה, תוך טענה כי לחופש הביטוי יש זמן ומקום ראויים יותר. מי כמונו יסכים עם טענת הרגישות והמורכבות של יום השואה ודרך ציונו. אך קיים הבדל מהותי בין פרספקטיביות אישיות ופנימיות של זיכרון, לבין אמירות פוליטיות. צר לנו שנבצר מהכתבה האמורה לעמוד על כך. להפתעתנו, היא ניחנה אף בחוסר אובייקטיביות משווע, ובמסווה של טענת הצורך להימנע מפלורליזם ביום שכזה, חודדה בה עמדה פוליטית באופן מגמתי, ותוך סילוף עובדות.

אין זה משנה מי מהתכנית מסכים עם איזו מהדעות שהובאו, אם בכלל. לא חיפשנו את הדרך הראויה ביותר לזכור ולציין את השואה, בבחינת תחרות "מי צודק יותר". מחויבותנו הערכית, הרציונלית והאובייקטיבית,ללא ספק, הייתה להביא פרספקטיבות שונות של זיכרון בטקס שעסק בכך, להשמיע קולות שונים ומגוונים. קולות, שבין אם יישאו חן בעיני הפרט ובין אם לאו, מצויים ברורים, שרירים וקיימים במציאות הנוכחית. לא רצינו הסכמה – כי לא הייתה לנו אמירה חדה, אחת ויחידה. אף בינינו אין הסכמה, אז כיצד נדרוש אותה מכם?

העלינו קווים. קווים להתפתחות המחשבה. ואם יצאתם מהטקס חושבים – אנחנו, את שלנו, עשינו.

מודעות פרסומת