שאבעססס

למגזין ירושלמי שעוסק בשבת, אי אפשר בלי רשמים מביקור של אפיקורס בנשמה שבא "לעשות שבת" בשטייטל חרדי ירושלמי קלאסי *  שלחנו את אריה כפירי, חילוני מלידה, לשבות שבת אחת בלבד בשכונת סנהדריה, ולדווח לנו מיד לאחר מכן. התוצאות לפניכם.

//אריה כפירי

"כשרק חזרתי בתשובה היה לי מאוד חשוב כל הזמן לדבר באותה שפה שבה מדברים האנשים החרדים שאני מתערה בהם. ניסיתי המון ולא כל כך הצלחתי", כך לחשה לי גלי (שם בדוי), 39, אם המשפחה אצלה שהיתי, בזמן סעודת שבת בצהריים בשכונת סנהדריה בירושלים. "רק אחרי שנים החלטתי שאני חייבת לבוא כמו שאני למפגשים החברתיים, למשל אלו שנערכים בסופר, לדבר ברחוב כמו שאני רגילה, בלי הצגות, בלי משחקים, ולהפתעתי גיליתי שזה בסדר גמור. במובן הזה החברה החרדית היא הרבה יותר מקבלת ממה שחשבתי".

עם זאת, בניגוד לשפתם, לגלי ולבעלה אמיר (40), גם הוא חוזר בתשובה, היה חשוב לשמור על פרטיות סביב חלק מדעותיהם, שעלולות להיות חריגות משהו בקרב ציבור החרדי. המתח בביקור הזה בין הנורמליות (כפי שהיא מצטיירת בעיני, כמובן) לחוסר הנורמליות, בין האירוח החברי והנעים שחוויתי למורכבות שביחסי חרדים עם יתר הציבור הישראלי, הוא מתח שליווה אותי במחשבותיי לאורך כל השבת בה התארחתי אצל המשפחה.

את החיבור למשפחה המעט מוזרה לי הזו, עשה עבורי מנהל העיתון: "הבנתי שהם חרדים מאוד מתונים עם עמדות מתקדמות" אמר לי, והוסיף: "אני מקווה שזה יקלע למה שאנחנו מחפשים בכתבה". מעניין היה לשמוע, שגם לגלי היה חשוב להדגיש את הנקודה הזו בטלפון, בעת שתיאמנו את הגעתי לשבת: "אנחנו לא כאלה חרדים 'חרדים', תהיה מודע לזה", הזהירה אותי.

ילדי משפחת יעקובי ואניעם אזהרות ידידותיות שכאלה הגעתי לשכונת סנהדריה, בה מספרי הבתים מסודרים בסדר רנדומלי לחלוטין. מערב פרוע סטייל. למזלי, בתם של אמיר וגלי, חיה (10.5), המתינה ברחוב ושאלה אותי בביישנות אם אני מחפש משפחה מסוימת, ובמקרה/לא מקרה הובילה אותי היישר לבית משפחתה. מיד בפתח הבית פגשתי את ההורים אותם כבר הצגתי, ואת יתר ארבעת האחים: יוסף-חיים (12), צבי (8.5), חנה-שרה (6) ואליהו (4.5). את הזמן עד כניסת השבת ביליתי בנעימים עם חמשת הילדים, במשחקי "שבץ נא" ו"סט" ובצילום תמונות משפחתיות עבור הכתבה. התמונות שימשו כנראה כנקודת שבירת הקרח, כאשר כל הילדים ובעיקר אליהו הקטן רוצים לצלם, להצטלם, ולעשות פרצופים לסמארטפון שבידי.

מיד לאחר הדלקת הנרות הלכנו לבית הכנסת. במהלך התפילה היה חשוב לי לעקוב אחר המתרחש, במידה מסוימת כדי להראות לליאור ולבנים שכמו שהם לא-כאלה-חרדים, אז גם אני לא-כזה-חילוני. עם זאת, בזמן שניסיתי להתרכז בסידור, לחש באזני יוסף-חיים הבכור, פרטים שהדליקו את החוש העיתונאי שלי: "האיש הזה עם השטריימל הוא ממש חרדי חזק, לנו אין שטריימלים, כי אנחנו פחות חרדים ממנו", הוא אמר לאט והמשיך בטון מתלבט: "אנחנו קצת כמו ציונים-דתיים, אבל אנחנו עדיין בתוך ההגדרה של מה זה חרדי", כשהוא נשמע יותר כחושב בקול רם מאשר כמשתף מישהו אחר. באיזה שהוא שלב בדיבורו המהיר נאלצתי להפסיק אותו בגלל התפילה הרבה מסביב, ואמרתי לו שבטח נדון בנושאים הללו בזמן ארוחת הערב. חזרתי להתפלל בעודי מעוניין מאוד להיכנס לסוגיות הללו, של הגבול בין חרדים לדתיים ציוניים, בעיקר מול אמיר וגלי.

אבל טעיתי. בארוחת ערב לא דיברנו על גבולות השיח במגזר החרדי, על ציונות, או על הקשיים שבחזרה בתשובה. במקום זה סיפרנו בדיחות, הרמתי את הילדים על הכתפיים בזוויות שונות ומשונות, ודיברנו על לימודי היסטוריה ומזרח תיכון, ואפילו על "זקני ציון". כשניסיתי בכל זאת לשאול "אז במה אתם מרגישים שונים מיתר הציבור החרדי?" העדיפו אמיר וגלי לא להיכנס לנושא ליד הילדים.

-פרסומת-

-פרסומת-

מנקודה זו, פתאום נהיה לי מאוד חשוב לגנוב דקות עם ההורים ובלי הילדים, כדי לנהל שיחה רצינית וכדי שלקוראים תהיה איזו פרספקטיבה ותובנות על העולם החרדי ועל משפחת לוי. לעומת זאת, כמעט כל התובנות הבאות שרכשתי, היו בנושא הילדים, או בעזרתם של הילדים. זכיתי לגלות שלמשחק המחשב Rush Hour יש גם גרסת קופסא, למדתי שאף פעם לא נמאס לילדים מלעלות על כתפיים של מבוגרים, וגיליתי שייתכן ויש בעולם ילדות בנות שש וחצי עם זיכרון ויזואלי יותר טוב משלי.

ובכן, רוב חוויות השבת שלי אצל משפחת לוי היו סביב משחקי ילדים, ריבים שבשגרה, השלמות, פרצופים מצחיקים וכו'. במקום ללכת לבית כנסת בבוקר, קיבלנו – הילדים ואני, פרס: לקחת אותי לטייל ולהכיר את העמק מתחת לשכונה. היה כיף לגלות איך בכל ילד קטן שיש לו אח צעיר ממנו, יש לעתים משהו הורי וסמכותי בהתנהגות. ככל שעבר הזמן היה לי פחות חשוב לשמוע האם לאמיר יש דעה מגובשת בעניין שירות חרדים בצה"ל, או אם גלי לפעמים מרגישה שיש סתירה בין הערכים האישיים שלה לבין הערכים שילדיה סופגים בבית הספר.

ולא שהנושאים הללו לא מעניינים אותי, אבל ככל שהשבת נמשכה ופשוט בילינו יחד, בעיקר עם הילדים, ככל שראיתי שגלי מחייכת כשאני מסביר לילדים שלה דברים או מקרב ביניהם כשהם רבים, התחיל להיות באוויר משהו מאוד נורמלי, מאוד מוכר לי, מאוד הגיוני.

ומכאן, דווקא מכאן, מגיעה התובנה המרכזית שלי מהשבת הזו, תובנה בנאלית ביותר, אבל כשהיא עולה בתודעה היא לא מרגישה נדושה בכלל – חרדים הם בעצם אנשים רגילים: הילדים שלהם אוהבים לשחק; ההורים אוהבים לראות את הילדים שמחים ומנסים לאזן בין החופש של הילדים לבין הגבולות שהם שמים להם; כולם אוהבים להרגיש שמקשיבים להם; כולם מחפשים דרך להיות שלמים עם עצמם ולהיות שייכים. ומה לגבי פוליטיקה, חברה ודעות? זה מעניין, אבל לא הרבה יותר ממה שזה מעניין לדבר על פוליטיקה עם חברים שלי, שאני אוהב לשוחח איתם בנושא, אבל יותר אוהב לדבר איתם על דברים "רגילים".

באופן קצת מפתיע, דווקא בארוחת הצהריים התפתחה שיחה קצת יותר מורכבת על השתלבותם של גלי ואמיר בחברה החרדית. אבל כאמור, זה גם פחות חשוב וגם את הדברים הללו מעדיפים הזוג החביב שלא אפרסם. לא יכולתי לצאת לפני עוד סבב תמונות במוצאי שבת, עוד סיבוב של הרמת הילדים המתוקים על הכתפיים והבטחה שאבוא לבקר שוב בקרוב. יצאתי מהדלת מחויך כולי, וישר נכנסתי לפייסבוק. שבוע טוב.

משפחת יעקובי

מודעות פרסומת