על דברים שקורים בירושלים בשבת

//מה הקשר בין חסיד ברסלב ג'ינג'י ומקרר ריק? * מה בין מאה שערים לדירת בצלאלניקים רעשנית? * שלחנו את אלעד מרגל שיכתוב על השבת הירושלמית שלו, וזה לא היה קשה במיוחד

השבת עומדת לרדת על תל-אביב, ואני יושב בכיכר רבין, בבית הקפה "תולעת ספרים", לחוץ לקראת המנוחה שבפתח והחג שיתנפל אחריו. אני מוצא את עצמי תוהה – מניין הדריכות הזו לפני שבתות וחגים; איך קורה שרצועת מנוחה הופכת ללחץ? מה בעצם נורא כל כך ב-24 שעות של חופש מוחלט? האין זה כל מה שהלב מקווה לו?

סמטאות ירושליםאני נזכר בשבת הקודמת, כשבצהרי יום שישי עליתי על האוטו של ההורים וחזרתי לירושלים. בבית ההורים כבר אין הרבה מה לעשות בשבת. שניים-שלושה חברים נשארו שם, בדרך כלל לא אלו שבאמת רצית לראות. לכן, למרות שלא ממש ידעתי מה עומד לקרות, נסעתי לירושלים.

בזמן האחרון פיתחתי גישה חדשה לשבת. ביום הזה אני מרפה מהניסיון לשלוט בחיים, מעביר להילוך פאסיבי, ומחכה להפתעות שתזמן לי השבת הירושלמית. אם הייתי בעיר אחרת, לא בטוח שהיו מגיעות הפתעות כאלו. כבר ניסיתי לא פעם לצאת לרחובות באחת משבתות הקיץ הארוכות והמשעממות, כשציפיתי לעונג שבת שיפתיע – אך הגאולה מיאנה לבוא, ומצאתי את עצמי ממשיך להתגלגל ברחובות, לשוטט בפרדס כחום היום או להקשיב לשיחות של אימהות זרות ולהציץ לעגלות של תינוקות.

השבת תהיה אחרת. אני עולה לירושלים, שמאוכלסת באין סוף הפתעות אנושיות (שלא לאמר הזויות), שרק מחכות שיגיע הסטודנט הסקרן שידבר איתן. ממש עכשיו הן מתרוצצות בעיר העתיקה, במאה שערים וברחביה, כמו במשחק מחשב, ממתינות לזווג זיווגים ולהפגיש בין אנשים בודדים בימי שבת.

ברגעים שכאלה אני אוחז בהגה ומאזין לשדרני גלגל"צ מדווחים על התנועה בשקט חגיגי של סופ"ש. אין לי שום תכניות לשבת, אני עושה ספירת מלאי. יש לי דירת חדר, ואני גר בה לבד. היא לא מסודרת. אין לי אפילו אוכל. חדר ריק, מקרר ריק, שבת ארוכה לפני. ופחד.

כיתוב1- שבת ירושלמית

מוסררה, שכונה ירושלמית מהממת, דירת חדר קטנה מול כיכר דוממת עם עצי זית, זקנה מרוקאית וצַדֶּקֶת מתחתיי, דירת סטודנטיות אופנתית לשמאלי, מימיני נגן פלמנקו ועל ראשי שכינת אל. יהיה בסדר, אני אומר לעצמי. אתה תראה, כשתרפה יהיה פשוט בסדר.

כרגע אין אף אחד בשום בית, ורק גלי, האם הטרייה שממול, מחייכת אלי בנדיבות.

אני מחליט להפסיק לרחם על עצמי, ולובש חולצה יפה. "אתה הולך לבית-כנסת?" היא התעניינה.

"יוצא לטייל"

"לטייל?", היא שואלת בתימהון.

"כן, אני מרגיש חרא", נפלט לי, והיא עוד ממשיכה לבהות בחולצה כשאני יוצא מהשכונה.

אלך לכותל, כמה בנאלי ככה פשוט.

בדרך אני שומע צחקוקים אמריקאיים ורואה מדריכת תיירים עם מטריה. לא בא לי מרי פופינס, ואני מחליט להחליף יעד לקבר דוד המלך. הברקה של רגע מובילה אותי אל אתר הקדושה הכי אלטרנטיבי בעיר. בעובי הקבר מתגודדת עכשיו קבוצת מתפללים קטנה, ולחישותיהם מרגיעות אותי. אף אחד לא מכיר אותי כאן, ו'חופשי זה לגמרי לבד'. אני מרשה לעצמי להיראות מוזר, ומפיל את ראשי על ציון הקבר, סמוך לנער חרדי, שזה נראה לו טבעי.

אחרי התפילה מספר חרדי ג'ינג'י ש"כולם השתגעו. חג הפסח בפתח, ובמקום להתפלל על גאולה, קונים שקי תפוחי אדמה".

חבריו צוחקים, ואני מבין שמדובר כנראה בהומור חרדי פנימי. לא עובר הזמן, והג'ינג'י פונה גם אלי.

קבר דוד

אני מרשה לעצמי להיראות מוזר, ומפיל את ראשי על ציון הקבר

"איפה אתה אוכל?"

"לא יודע"

"אז בוא", הוא מציע בטבעיות, ודי נלהב, אני נענה.

"איפה אתה גר?"

"במאה שערים"

הולך יחד איתו בשתיקה. הנה קורית לי שבת. הפתעות, ועכשיו כבר אינני לבד. הג'ינג'י בוחר ללכת דרך מנהרת המכוניות שמתחת לשער יפו, ואני שואל אותו למה דרך המנהרה, ברעש הזה.

"כדי לשמור את העיניים מנשים" מסביר לי האיש, ואני תוהה לעצמי, איזו בחירה מעניינת. האיש הזה מנהל את חייו על פי קריטריונים אחרים לגמרי, שמימיים או פנאטיים.

אני אוהב את זה שהוא לא שואל אותי שום שאלה שגרתית כמו מה אני עושה בחיים או בן כמה אני ואיפה אני גר. השתיקה איתו איכשהו לא מביכה, ואני נכון להרפתקה, שייקח אותי לאן שייקח.

בתוך מנהרת המכוניות יש פיח וחושך, ואיכשהו זה עושה לי חשק לגילוי לב.

"אני מאוכזב מבני אדם", אני אומר לו.

"מה זאת אומרת"

"סתם, הלב נשבר, פעם אחר פעם, מצפים ונותנים ולא מקבלים חזרה",

"לבני אדם נותנים, את הציפייה תשאיר אליו", עונה לי הג'ינג'י בפשטות.

במאה שערים אני מגלה שהחרדי הג'ינג'י הוא חסיד ברסלב. יש לו 'הכנסת אורחים' שהוא יזם, שזה חדר בגודל בינוני ומטבח. כל שבת, מסתבר, מתארחים שם אנשים שאין להם איפה להיות בשבת, והנה עכשיו גם אני בתוכם. מסתבר שהשבת 'הכנסת האורחים' סגורה, אבל ג'ינג'י ארגן שבת לעובדים. מסביב לשולחן יושב ילד חמוד בן 12 עם כובע ליצן ופאות, ומיד אני מתאהב בו ובשפת הגוף שלו. יש לו חוצפה מבוקרת, והוא יודע למתוח חיוכים אמיתיים אך כובשים. הילדים האחרים שסביב לשולחן מתנהגים בביישנות, ולאחד מהם, נדמה לי, יש בעיית תקשורת. באמצע החדר מתוחה מחיצה, וכשהג'ינג'י נושא דברים בעברית, אשתו קוראת לו מעבר לסדין ש"ידבר ביידיש", כי עברית מיועדת אצלם רק לעניינים קדושים.

כיתוב2- שבת ירושלמיתהארוחה, מסתבר, לא רעה בכלל. יש דג טעים, עוף, ולא – אין צ'ולנט וקיגל. קבצן מגיע בשלב מסוים, ומבקש מהג'ינג'י דג ובשר. הוא נראה כמו מקרה קשה במיוחד, והג'ינג'י כנראה כבר מכיר אותו. "דג או בשר, תחליט", הוא אומר לו, "גם דג וגם בשר", "אין לי, תחליט או או", "למה? אני רוצה גם דג וגם בשר", הג'ינג'י מהנהן בראשו לשלילה, "אז בשר", מחליט הקבצן, ולוקח נתח.

בסוף הסעודה אני נפלט מן החדר ומתחיל להסתובב במאה שערים. בשלב מסוים נדמה לי שמצאתי חצר להשתין בה, אבל "הלו! מה זה?!", מסתבר שזאת חצר של בית. מבויש אני נמלט אל בית כנסת קרוב, ומוצא את עצמי בתוך היכל גדול של חסידי ברסלב.

"זה הכסא של רב נחמן", מסביר לי אחד מול הוויטרינה,

יש שם עץ וקטיפה, הוד וקצת יופי,

חלל פנוי, אני מתבונן במוצג בפליאה.

אני חוזר לחדר. דירת הסטודנטיות שמשמאל לבשה חיים. אני אוזר אומץ ודופק בביישנות על הדלת. יהל השכנה יושבת בסלון עם כמה חברים מבצלאל. כולם כנוסים סביב קלִיפּים מצחיקים של חמש שניות ביוטיוב. רוב הקליפים באמת מצחיקים, אבל אחרי הדג של הג'ינג'י במאה שערים, לובש לבי שביס. אני מוצא את עצמי מזדעזע מן ההומור הריקני, שנשען בעיקר על לעג, ליצנות, אלימות ורוע. החוויה המרעישה ביותר מגיעה אחר כך, כשאחת החברות הבצלאליות מציגה לחבריה ממשק תקשורת אינטרנטי שמאפשר לאנשים בצדו האחד של המסך למשש את עצמם, ולאחרים להציץ. "זה מגניב", היא טוענת כשהיא מיישרת את חצאיתה שסטתה מן השביל.

"מה מגניב בזה?"

"לא יודעת, זה מגניב".

אני מרגיש מעט תלוש וזר בחברת הבצלאלים, ואחרי עוד סיגריה במרפסת עם השכנה אני פורש לחדרי המבולגן.

למחרת צפויות לי עוד חוויות רבות של שוטטות במשחק המחשב – "שבת ירושלמית".
אני מגיע לכותל, ופוגש את חברי האתיופי, שמאי, שבילה שם את הלילה בלימוד קבלה. שמאי מפנק אותי בלחם וגבינה, וטוען שזה טעם גן עדן. משם אני ממשיך לחבר שמארח בביתו סעודה קהילתית לנגמלים מהתמכרויות. הסעודה נעה בין קלילות, אוכל טוב, ושיחות גלויות לב על שברון לב ועליבות החיים. משם אני מתגלגל לטיול עם הכלב שלהם בעמק המצלבה. מאוחר יותר, בשדרות הרצל, אפגוש איש חסיד שיחייך אלי ויקבל ממני חיוך בחזרה. הוא יפנק אותי בדבר תורה, ויגלה סקרנות למתרחש בהר הצופים. אני מספר לו על המסע שעברתי ביממה האחרונה, ושואל אם יש לו רעיון לקינוח. "יש יער קרוב", מציע לי החסיד, שמתגלה בדיוק הרגשי שלו.

יער ירושלים

זה בדיוק מה שאני צריך בתום השבת הירושלמית שלי, לרדת מן העיר אל היער, ולהוציא את השבת בהתבודדות.

ואכן, זה בדיוק מה שאני צריך בתום השבת הירושלמית שלי, לרדת מן העיר אל היער, ולהוציא את השבת בהתבודדות. רק שם, במדרונות הר הרצל, מתחת לתחנה האחרונה של הרכבת הקלה, בין עצי הזיתים, בשעת הרצון של בין הערביים, יוכל כל המישמש הזה של ירושלים להתרכב לחוויה חד פעמית של שבת אחת, אנשים הרבה, ושלושה כוכבים בשמיים.

מודעות פרסומת