שדרות ווקנין

למרות הדד-ליין הלחוץ שהצבנו בפניו, רון דרך הצליח להפתיע אותנו גם הפעם// שיחה והופעה עם אבי ווקנין, מוזיקאי ויוצר שבטוח עוד תשמעו עליו

"הניגוד בין המראה וההתנהלות של ווקנין על הבמה לבין השירה שלו בלט במיוחד: הגוף שלו משדר נוקשות מסוימת, התנועות חדות, פניו משדרות אינטנסיביות, ואילו בשירה שלו יש משהו מאוד רך וזורם, ונראה כי הוא שר ללא מאמץ"

"הניגוד בין המראה וההתנהלות של ווקנין על הבמה לבין השירה שלו בלט במיוחד: הגוף שלו משדר נוקשות מסוימת, התנועות חדות, פניו משדרות אינטנסיביות, ואילו בשירה שלו יש משהו מאוד רך וזורם, ונראה כי הוא שר ללא מאמץ"

אודה ואתוודה, הכרתי את אבי ווקנין רק לפני שבועיים, כשקולו הייחודי שבקע מהרמקולים בשירו "אבא נגן לי שיר" שבה אותי בקסמו מהרגע הראשון.

הדבר הראשון שבלט לעין כשחקרתי עליו קצת היה הרזומה המוזיקאלי המגוון ומעניין. בכלל, ווקנין, יליד שדרות, הוא טיפוס מעניין. עוד לפני שהתחיל לעבוד על אלבומו הראשון "כיכר האבודים" (2008), הוא ניהל בשדרות מועדון מוסיקה ייחודי בשם "שדרוק" (sderock), הפיק מספר אלבומים והלחין פסקולים לקולנוע ולתאטרון. כיום הוא נמצא בשלבים אחרונים של עבודה על אלבומו השני, "האור הראשון", בניהולו האומנותי של מיכה שטרית והפקתו של פטריק סבג, ממנו יצאו כבר שני סינגלים.

מה היה האופי של שדרוק?

המועדון היה מכוון בעיקר לנוער, כמקום שמאפשר לנוער חופש יצירה, מקום ללמוד ולחוות חוויות שונות. רוב המוסיקה שנעשתה שם והמוסיקאים שהופיעו היו מז'אנר הרוק, אבל לא רק. הקמתי שם ספריה מגוונת ועשירה שנקראה "מאום כולתום עד ג'ימי הנדריקס", עם 1500 דיסקים, וגם כמה עמדות עם אזניות, כך שהיה אפשר פשוט לשבת ולהאזין. עבדתי עם הרכבים צעירים והפקתי אלבומים לחלק מהחבר'ה. הבאתי אמנים שיופיעו שם, שיישבו עם הנערים, יכווינו, ילמדו ויספרו.

חיפשתי אמנים שיוצרים, אבל שיש להם גם היסטוריה, שעברו כמה דברים בחיים, בעלי הבנה ועומק. בעיקר אמנים שהגיעו ממקומות קטנים ושונים והיו צריכים להיאבק. היה חשוב לי שהנערים יראו שהכל אפשרי, שזה עניין של בחירה והשקעה. ברור שגם הכישרון חשוב, אבל קודם כל צריך לבחור ולהאמין בעצמך.

-פרסומת-

-פרסומת-

יש לך רזומה מגוון: עבדת עם לא מעט מוסיקאים ושיתפת פעולה עם אחרים בפרויקטים שונים. מה גרם לך להרגיש שהגיע הזמן לפצוח בקריירת סולו?

תמיד יצרתי. גם בתור ילד הלחנתי, כתבתי וניגנתי עם הרכבים. אחר כך רציתי להתפתח למקומות אחרים, ללמידה ועבודה עם אחרים, אבל תמיד יצרתי במקביל ועבדתי על  החומרים שלי. בשלב מסוים התשוקה למימוש עצמי גברה. החלטתי שאני רוצה יותר וכבר מוכן להילחם על המקום שלי. זו היתה התפתחות טבעית מבחינתי.

אתה חושב שאמנות טובה חייבת לצמוח מתוך קושי?

לא, כי אם זה היה נכון הביטלס היו סוגרים את הבסטה אחרי שני אלבומים. טום ווייטס היה אומר על זה: "אתה תביא את המאפרה, ואני את הלכלוך". אני חושב שאמנות טובה צריכה לבוא מתוך אמת פנימית של בן אדם, ולא רק מכאב פנימי. אפשר לראות שלאורך ההיסטוריה נוצרה אמנות גדולה גם במקומות של שפע ואיכות חיים גבוהה.

כן, אבל מדובר בעניין סובייקטיבי. יכול להיות שמדובר בזן של אנשים שרגיש יותר לסבל, שיש לו איזה כאב פנימי, גם אם איכות חייהם גבוהה לכאורה.

יכול להיות, אבל לא חסר סבל. גם אם אתה גר בצפון תל אביב אתה יכול ללכת רבע שעה ולראות חיים אחרים. מצד שני, שיר הוא לא כתבה בעיתון. אתה לא צריך להיות ריאלי או לדווח על המצב, אלא לכתוב על משהו שמחובר אליך. בזמן האלבום הראשון ראיתי את ההורים והחברים שלי יושבים במקלטים והיתה הרגשה של סבל אצלי. עכשיו אני חי במציאות אחרת: אני גר במרכז, יש לי משפחה משלי, ואדם צריך ללמוד לכתוב ממקום אחר.

זה אומר שהעבודה על האלבום השני היתה שונה?

שונה לגמרי. לאלבום הראשון כתבתי רק מספר שירים שרציתי להוציא החוצה, והעבודה עליו היתה מאד אישית ונעשתה לבד. כמובן שעזרו לי אנשים מוכשרים וטובים. באלבום הנוכחי נפתחתי מאד. אספתי 30- 40 שירים שכתבתי במשך השנים האחרונות, ויחד עם מיכה שטרית, שבעיניי הוא מאסטר בשירים, צמצמנו מתוך הערימה. בכלל, הכנסתי הפעם לעשיה הרבה יותר אנשים שמכירים ומבינים בתחום. אני במקום אחר, אז עשיתי אלבום אחר. אמן צריך ללמוד ליצור ממקום חדש, שמתאים בכנות למקום שלו בחיים.

ומהזווית הירושלמית, יש הבדל בתחושה כשאתה מופיע כאן לעומת מקומות אחרים?

נהניתי מאד מההופעה כאן. המקום מיוחד, הקהל טוב, האנרגיות טובות. ירושלים יכולה להיות מאד מרגשת אבל גם קשה. המציאות והקושי נמצאים בכל מקום. הם נכנסים לך לחיים בלי שתזמין אותם. זו עיר מדהימה וחלק ממה שמיוחד בה זו האמביוולנטיות הזאת. זה לא מקום רגיל. אני מרגיש שיש איזשהו קשר במובן הזה בינה לבין שדרות.

אבי ווקנין וארז לב ארי באברם בר י-ם 19.2.2013. צילום: מוני ארנון

אבי ווקנין וארז לב ארי באברם בר י-ם 19.2.2013. צילום: מוני ארנון

——-

כמו שכבר הספקתם להבין, יש הבדל משמעותי באווירה בין שני האלבומים, כך שנוצר שילוב מיוחד בין האופטימי למלנכולי. בהופעה, ווקנין וההרכב שלו (יוסי שטרן – חשמלית, יוסי כהן – בס, שחר ימפולסקי – קלידים, נתי אוחנה – תופים), הצליחו לשלב בטבעיות בין השירים מהאלבום הראשון לשירים החדשים. ווקנין אירח את ארז לב-ארי והם ביצעו בין השאר קאבר יפה ל"מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית.

הניגוד בין המראה וההתנהלות של ווקנין על הבמה לבין השירה שלו בלט במיוחד: הגוף שלו משדר נוקשות מסוימת, התנועות חדות, פניו משדרות אינטנסיביות, ואילו בשירה שלו יש משהו מאוד רך וזורם, ונראה כי הוא שר ללא מאמץ. הדיסוננס הזה מוסיף נופך לשיריו של ווקנין, ומאיר גוון נוסף בשירים ובאמן. לקראת סוף ההופעה, ניכר עליו שהוא נהנה מהאנרגיות במקום ומהקהל, אשר החזיר לו אהבה ודרש הדרן אחד נוסף על המתוכנן.

עתה משהתוודעתי לאבי ווקנין לא אתן לו עוד לחמוק מתחת לרדאר שלי. ולטובתכם, כדאי שלא יחמוק גם מהרדאר שלכם.

מודעות פרסומת