סטודנטים פורצי גבולות

סטודנטים עם מוגבלויות גופניות באוניברסיטה העברית נאלצים להתמודד עם מכשולים רבים בדרך אל התואר * הסטודנטים מוכשרים, אפשרויות השילוב קיימות וידועות, אך עדיין האוניברסיטה איננה מונגשת דיה לנכים. לעיתים כל שחסר הוא תשומת לב, רגישות ומודעות * כן, גם מאתנו

//גלעד ישראלי

למרבה הפליאה והצער, עד לפני כשש שנים, לא היו באוניברסיטה אדם או גוף שהיו אחראים על ההתאמות הנדרשות לשילוב סטודנטים עם מוגבלות (נכים). למרות זאת, מעניין לשמוע את הכרזתה הגאה של נעמה שוהם, רכזת יחידת הנגישות לסטודנטים עם מוגבלויות באוניברסיטה, שמצהירה כי "אנחנו הראשונים מבין שמונה האוניברסיטאות בישראל שהקימו יחידת נגישות בקמפוס, ופעולותינו רבות ומיטיבות עם הסטודנטים שכה זקוקים לכך". יחד עם זאת, משיחות עם סטודנטים עם מוגבלויות עולה כי איכות ההנגשה באוניברסיטה אינה גבוהה בלשון המעטה. בין יתר הקשיים שהעלו הסטודנטים ניתן למנות את קבצי ה pdf שאינם קריאים לכבדי ראייה, מחסור באוזניות המסייעות לכבדי שמיעה, חוסר הבנה מצד המרצים ועוד. על רקע בעיות אלו הוקם לפני כשנה וחצי תא לסטודנטים עם וללא מוגבלויות, שעליו עוד ידובר בהמשך.

קודם כל בני אדם

הראשון להסביר על אופי התא החשוב, פעילות הסטודנטים למען סטודנטים עם מוגבלויות והמענה המתקבל מהאוניברסיטה הוא יובל גרבר, מייסד ומקים התא: "אנחנו קודם בני אדם, אחר כך אפשר לדבר על המוגבלות המלווה אותנו", מסביר יובל את השימוש במונח אנשים עם מוגבלויות, במקום השימוש במילה נכים. "בתור אדם עם מוגבלות, אתה חווה בדידות, אנשים לא מבינים מדוע עדיין אינך מסיים את התואר ולא מבינים את הקשיים והחוויות שאתה חווה; התא הוא מסגרת בו ניתן לשתף ולפגוש עוד סטודנטים עם חוויות דומות".

יובל1

יובל גרבר. "אנחנו קודם בני אדם, אחר כך אפשר לדבר על המוגבלות"

שתי ידיו של יובל קטועות ובמקומן ניתן לראות קרסי ברזל בעלי יכולת תנועה המאפשרים לו לבצע פעולות יום-יומיות. כשאני שואל את יובל אודות המגבלה האישית שלו והשפעותיה על חייו אני נתקל בהתנגדות מפתיעה: "נכות אינה קטיעה של איבר או אי יכולת לנוע, למעשה- נכות היא המפגש של אדם קטוע איבר עם החברה. כשמתמקדים בתיאור האישי – רפואי, מתקבל הרושם שכל הנדרש על מנת "להתגבר" על הנכות הוא תיקון קטן: פרוטזה, כסא גלגלים, רמפה וכיוצא בזה, בעוד שמה שנדרש הוא שינוי היחס של החברה אל אנשים עם מוגבלויות. חשוב גם לומר שחלק מהתפיסה המוטעית בתקשורת ביחס לאנשים עם מוגבלויות, וחלק ממה ששולל מאיתנו את האנושיות שלנו, נובע מהתיאור והצילום הפיזי שלנו".

 

התאמת האוניברסיטה לסטודנטים

לאחר שעוברות בי כמה מחשבות, וחולפים בי לא מעט הרהורים בעקבות דבריו על התנהגות החברה שאני חלק ממנה, אני ממקד את מבטי ביובל שממשיך לחשוף ברגישות טפח מעולמו של אדם עם מוגבלות: "אדם עם מגבלה אולי זקוק לפרוטזה או לכיסא גלגלים בשביל להתנייד, או יתכן שהוא מדבר בשפה זרה, (כלומר- בשפת סימנים); אז אם הוא לא יכול לנוע ברחוב, או לדבר עם סביבתו אין זה בגלל שמשהו פגום בו, אלא בגלל שהחברה אינה מוצאת די חשיבות בהשקעת המשאבים לצורך הנגשת המרחב הציבורי לכיסא הגלגלים שלו או ללימודי שפת הסימנים בקרב רבים". לדבריו, הסכומים הנדרשים לצורך פרויקט הנגשה באוניברסיטה אינם בשמים, וביכולתם לשנות את עולם הסטודנטים מן הקצה אל הקצה.

בסרטון: "עולם הפוך"- מה היה קורה אילו הרוב היו עם מוגבלויות

בעניין דומה, וחשוב לא פחות, נותן יובל חשיבות זהה לבעיית חוסר המודעות בקרב המרצים באוניברסיטה. קרה למשל שמרצה מסוים צעק על סטודנטית שעברה טראומה, וזו בתגובה צעקה עליו בחזרה. הסיפור כמעט נגמר בהדחתה מהאוניברסיטה, מכיוון שהסגל האקדמי לא הבין את הגורם לתגובתה. בעניין זה, וגם באופן כללי ורחב יותר, מסקנתו הסופית של יובל הינה חד משמעית: "האוניברסיטה העברית אינה נגישה לאנשים עם מוגבלויות, גם באופן כללי, וגם ביחס למוסדות אקדמיים אחרים. הם מתקדמים, וגם מתחילים לשתף איתנו פעולה, ואפילו רכזת הנגישות נפלאה, אך עדיין קצב ההתקדמות איטי והאוניברסיטה כיום חד משמעית אינה נגישה".

מולי

שמואל (מולי) בריל

לעומת זאת, יש סטודנטים שמתבטאים אחרת לגמרי, נשמעים הרבה פחות ביקורתיים, ומדגישים את העשייה של התא ואת שיתוף הפעולה עם רכזת הנגישות והאוניברסיטה. אחד כזה הוא שמואל (מולי) בריל, יו"ר התא כיום: "יש דברים שפשוט צריכים להציף אותם וברגע שמדברים עליהם- הם נפתרים. עם זאת- יש דברים יותר מסובכים, כגון הנגשת אתר האוניברסיטה לכבדי ראייה, ולזכות האוניברסיטה יש לציין שצוות שלם עובד על כך, זה לא דבר פשוט ומובן מאליו. למשל, כדי לעשות זאת צריך תוכנות הקראה לכבדי ראייה ולא כל אתר מתאים לתוכנות אלה". יחד עם דברי השבח מציין מולי כי "המצב רחוק מלהיות אידיאלי. צריך להשקיע עוד הרבה מאוד כסף כדי להנגיש לגמרי את האוניברסיטה לסטודנטים: יותר אולמות אקוסטיים, יותר גישה לאנשים עם כסאות גלגלים ויותר מודעות בקרב הסגל. עם זאת, צריך לומר ולהבין, שאלו תהליכים שלוקחים שנים, ואנחנו לא מצפים לשינוי תוך כמה שבועות או חודשים". לשאלתי אם הוא מרוצה מקצב ההתקדמות עונה מולי: "השנה התחלנו בקמפוס שיח יותר רציני ואנו מקווים שהמצב ישתפר. אני לא יודע מה יהיה בשנה הבאה; המצב אינו מושלם, ואנו מקווים לקצב התקדמות טוב יותר".

כעת, לאחר שהשמענו את דברי הסטודנטים, חשוב לשמוע את הקולות של אלו הפועלים בתחום זה, בעיקר מאחורי הקלעים, ומנסים לעשות את החיים של הסטודנטים עם המוגבלויות לקלים יותר. נעמה שוהם, רכזת הנגישות שהוזכרה לעיל, בוחרת להדגיש את החשיבות של התאמת האוניברסיטה לסטודנטים עם מוגבלויות, לא רק בשביל הסטודנטים אלא גם למען השתפרות והתקדמות האוניברסיטה: "חלק ממצוינות אקדמית הוא המגוון האנושי. יכולת של חוקר לשאול שאלות מגוונות, יפות, אובייקטיביות במידת האפשר תלויה בשאלה כמה הוא כזה כאדם. אנחנו, באוניברסיטה העברית, רוצים מגוון חוקרים מייצג". נעמה נכנסה לתפקידה לפני כשנה, מעט לאחר פתיחת תא סטודנטים עם מוגבלויות, וכבר הספיקה לעשות רבות בתחום.

נעמה שוהם. "השיח כיום הוא 'אל תעשו בשבילנו בלעדינו'"

נעמה שוהם. "השיח כיום הוא 'אל תעשו בשבילנו בלעדינו'"

נעמה ממשיכה ומספרת לי על פרויקטים שהאוניברסיטה מקדמת בנושא יחד עם הסטודנטים ועם התא, וטוענת ש"השיח כיום הוא 'אל תעשו בשבילנו בלעדינו', ולכן שיתוף הפעולה הוא חשוב מאד". בנוסף, היא מונה את הגופים בשטח האוניברסיטה העוסקים בתחומים הקשורים לתחום הנגישות, כגון מרכז הלמידה לעיוור, אך כנראה שבסופו של יום הגוף היחיד האחראי על התחום באופן כולל הוא יחידת הנגישות, וליתר דיוק- נעמה, שכן "יחידת הנגישות" ו"רכזת הנגישות" הם למעשה שני שמות לאותו הדבר.

בהמשך השיחה נעמה מעלה עוד ועוד קשיים בפניהם ניצבים סטודנטים עם מוגבלויות, כאשר רק לחלקם היא מציגה פתרונות: "בעיות של מרצים או חוסר מודעות הרבה פעמים יותר מקשים ממכשולים פיזיים, ולכאורה זה הרבה יותר קל לתיקון מבחינה כלכלית" אומרת נעמה, "אך אלו תהליכים תודעתיים וחברתיים שלוקחים זמן. יש פה מיני-קוסמוס של תהליכים שקורים בחוץ: יש התעוררות, מתגברת המודעות ודברים קורים בחברה בישראל  ואני שמחה שנכנסתי לתפקיד בזמן שכזה- זמן של שינויים. מצד שני יש לי הרבה תסכולים מקצב ההתקדמות, גם ברמת הביורוקרטיה בתוך האוניברסיטה וגם ברמת הביורוקרטיה של המדינה". נעמה פורטת את בעיות הביורוקרטיה של המדינה, אך את הביורוקרטיה שבתוך האוניברסיטה היא שומרת לעצמה.

בעניין התקציב המיועד להנגשה, נעמה איננה מרוצה, אך יחד עם זאת מציינת שמדובר בסכומים לא קטנים: "גם אם היה את הכסף הנדרש, כדי שמרצים יעשו בו שימוש נדרש הליך שינוי תודעתי שלא בא בין לילה, צריך תהליך עומק". עוד מציינת נעמה ואומרת שעמידה על זכויות הסטודנטים חשובה לא פחות דווקא מצד הסטודנטים: "אם סטודנט לקוי שמיעה לא רוצה לחשוף את עצמו בפני המרצה, אזי המרצה לא יוכל להתחשב בצרכיו".

-פרסומת-

-פרסומת-

לבסוף, כשאני מעמת את נעמה אל מול הביקורות הקשות אודות הנגישות הנמוכה באוניברסיטה, בתחום כבדי השמיעה ובתחומים נוספים, היא עונה כי: "לכל אוניברסיטה יש נישה משלה בעניין העזרה לסטודנטים עם בעיות אובייקטיביות כאלה ואחרות. סטודנטים עם לקויות ראייה יבחרו כנראה באוניברסיטה העברית; סביר להניח שסטודנטים עם לקויות שמיעה ילכו לתל אביב; באריאל יש אפילו תוכנית שלמה לסטודנטים עם תסמונת אספרגר ובתל חי מתמחים בלקויות למידה".

לפני סיום, אני מרגיש שחשוב לנעמה להסביר משהו: "צריך לומר שיש גם דברים אובייקטיביים: האוניברסיטה העברית היא הכי 'זקנה'. זו האוניברסיטה שהכי קשה להנגיש מבחינה הנדסית, ומבחינת תפיסת העולם של הסגל את המקום של המצוינות האקדמית. יש פה תנועה, אבל איטית; האיטיות אמנם אינה מוצדקת, אך היא מוסברת". כשאני אומר לה שלמעשה גם משרדי יחידת הנגישות וגם פעילות התא נמצאים בקמפוס הר הצופים, ושאר הקמפוסים נשארו מאחור בעניין זה, היא אומרת בתגובה: "אין הרבה סטודנטים עם מוגבלויות בשאר הקמפוסים, אך נראה שחלק מהסיבה לכך היא חוסר הנגישות בהם מלכתחילה".

כנראה שבינתיים יש עוד הרבה עבודה בדרך לשילוב סטודנטים עם מוגבלויות והנגשת האוניברסיטה, בקמפוס הר הצופים ובשאר הקמפוסים והשלוחות של האוניברסיטה העברית. האם יום יבוא ואפילו מרצים עם מוגבלויות יהיו מחזה מקובל ונפוץ? כנראה שרק ימים יגידו.

לסיוע, התנדבות או קבלת עזרה:

יחידת הנגישות: negishut@savion.huji.ac.il  054-8820680, 02-5880118

תא סטודנטים עם מוגבלויות: access.huji@gmail.com ובפייסבוק

מודעות פרסומת