רמאללה זה כאן

צילום: אברהם פליקס

צילום: אברהם פליקס

בין "שתי מדינות לשני עמים" ל"מדינה דו-לאומית", בין תכנית ההרגעה של בנט ליוזמת ז'נבה, יש גם כאלו שמאמינים שהפתרון מתחיל במפגש בלתי אמצעי: צעירים יהודים חוצים את המחסומים והולכים לבקר בערים הפלסטיניות הגדולות. מי מחכה להם בצד השני? * ברקע הדיבורים באוויר על האינתיפאדה שבפתח, יצאנו עם אחד מהם אל בירת הרשות הפלסטינית * מסעות יאיר את יאיר ברמאללה

 

// יאיר יעקב

 

9:15 בבוקר, כיכר אל-מנרה, רמאללה. דוכנים ניידים עם פוסטרים של ערפאת מציעים שתייה חמה ודברי מתיקה, כתובות בערבית ניבטות מכל שלט וחלון ראווה והמון אנשים מהלכים. אני פותח פנקס לרשום תובנה שעלתה, שלא תברח, כשלפתע אני חש בנוכחות סמוכה אליי. אני לא טועה. אני מבין שאדם גדול עומד מאחוריי ובוחן את מעשיי. האם הוא קלט את האותיות העבריות שבפנקסי? אני נזכר בלינץ' שנערך ממש לא רחוק מכאן, בשני חיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ בתחילת האינתיפאדה השנייה. עיניי תרות בעצבנות אחר המדריך הפרטי שלי.

דמות גדולה ניצבת מאחורי ובוחנת את מעשיי (צילום: עדי כהן)

דמות גדולה ניצבת מאחורי ובוחנת את מעשיי (צילום: עדי כהן)

"חשוב לי שיידעו שרמאללה שונה ממה שישראלים מציירים אותה בעיני רוחם", אומר לי יאיר (השם המלא שמור במערכת), 25, סטודנט למדע המדינה ומשפטים שמביא אותי הלום. עבורו זה לא הביקור הראשון ברמאללה, גם בית לחם או יריחו אינן זרות לו והוא מרגיש כאן כבן בית. "מעניין אותי לראות את הזווית שלהם, לראות תרבות שונה. זה קצת כמו לבקר בחו"ל". לגבי הנקודה הזו אני מסכים איתו. קר, קר ברמאללה. רק 20 ק"מ מירושלים, והיא גבוהה ממנה בכ-100 מטרים, אבל האקלים השונה מצטרף לתחושת הזרות בהמולת הבוקר של העיר המונה כ-25,000 תושבים. "ישראלים מפחדים מאוד לבוא לכאן", אומר לי יאיר בעודנו סובבים את רחובות העיר. "יש לנו בורות איומה לגבי השטחים. רובנו אפילו לא יודעים להבחין בין שטח A לשטח B".

אתה לא מפחד?

"בפעם הראשונה פחדתי, אחר-כך כבר לא. האמת, הבוקר קמתי ואמרתי לעצמי בשביל מה אני עושה את זה בעצם? אני סתם משחק באש. ואז בדרך חשבתי: הייתי פה עשרים פעמים ואני אבקר כאן עוד עשרים פעמים ושום דבר לא יקרה". כעבור רגע הוא מוסיף בהסתייגות: "כלומר, שוב, אני לא יכול להבטיח. דברים קורים…"

מבנה הקבר הריק של הראיס במוקטעה. הגופה נלקחה לבדיקה

מבנה הקבר הריק של הראיס במוקטעה. הגופה נלקחה לבדיקה

אנחנו עולים על מונית טרנזיט גדולה שלוקחת אותנו למחנה הפליטים ג'ילזון. בינינו אנחנו מדברים באנגלית, מנסים קצת ערבית עם ג'עבר הנהג, בסוף הוא פונה אלינו בעברית עילגת ושובר את הדיסטנס. "הדא מוקטעה", הוא אומר במהלך הנסיעה ומצביע על קומפלקס מבנים ארכיטקטוני. אנחנו מבקשים לסור ולחזות מקרוב. מול רחבת הכניסה מתנוססים בגאון דגלי המדינות החברות באו"ם. "אין דגל ישראל", מציין יאיר ביובש.

"אבו עמאר", אומר ג'אבר בהצביעו לעבר השני של הכביש, על מה שמתגלה כמוזילאום של יאסר ערפאת. חייל עם פנים חתומות מתלווה אלינו עד למבנה הקבר, שם מתגלה שהמנוח נפקד ממיטתו. החייל מחווה בידיו ומורה מספר סימנים עם כמה גיבובי מילים באנגלית ובערבית, עד שנופל לנו האסימון. גופת הראיס נקלחה לנתיחה בעקבות הפרסומים האחרונים שערפאת מת כתוצאה מהרעלת פוליניום, חומר רדיואקטיבי רעיל. לפחות הוא כבר לא נצור במוקטעה, חשבתי.

.

"בינתיים חלום וחידלון"

"אתה תראה", אני נזכר בהסבר של ליאל מגן, חבר ללימודים, אחרי שיעור בחברה יומיים קודם לכן. "זה ממש יכול לשנות את הדעות הפוליטיות שלך". מגן, 27, סטודנט למדע המדינה ומזרח-תיכון, כמו יאיר, מרבה לעבור דרך המחסומים העוטפים את הקו הירוק, ולא כמוני בשביל לבקר את המשפחה מקדומים. "דעה פוליטית בארץ מבוססת מאוד על חוויה אישית. לכן יש משהו במפגש בלתי אמצעי שיכול לשנות את נקודת המבט שלך. רק אחרי שאתה מבקר בהתנחלות, אתה לפתע רואים בתים, עצים, בתי ספר ואתה שואל את עצמך: איך אפשר לפנות את כל זה? – אתה תראה שזה עובד בדיוק באותה צורה גם לצד השני ואז תשאל את עצמך: איך אפשר להמשיך לשלוט על כל זה?"

"אני רוצה ללכת ולירות בכל היהודים". אדם ואמיר משחקים קלפים בבית קפה מאולתר במ"פ ג'ילזון

"אני רוצה ללכת ולירות בכל היהודים". אדם ואמיר משחקים קלפים בבית קפה מאולתר במ"פ ג'ילזון

אני שם אצבע על הדופק לבדוק מה שלום הדעות הפוליטיות שלי; כרגע הכל תקין.

הטרנזיט הצהוב יורד ברחובות התלולים, נטולי המדרכה אל עבר מרכז מחנה הפליטים. אנחנו יורדים. שקט בג'ילזון בשעות הצהריים המוקדמות, הגשם הניס את כולם לבתים. נהרות של מים ממלאים את הרחובות, האדמה בוצית, האוויר נקי, ובמרחק מבצבץ הנוף ההררי המשגע של גב ההר. חבורת נערים קוראת לנו מתוך מבנה רעוע ועבש, מעין בית קפה מאולתר שמשמש למקום מפגש, נרגילות, קפה וקלפים כמובן. אנו תוהים מדוע אינם בבית הספר והם עונים שסיימו את המבחן ויש להם הפסקה. מאוחר יותר מסתבר שבביה"ס של אונר"א אין מקום לכל התלמידים, אז הם לומדים במשמרות. אנחנו מספרים שאנחנו מגיעים מיוון ושואלים אותם על החיים במחנה הפליטים ועל שאיפותיהם לעתיד.

"אני רוצה ללכת ליפו ולירות בכל היהודים", אומר לי אדם ומחווה בידיו תנועה תיאטרלית מדויקת שהמחישה שימוש בתת-מקלע על מצב אוטומט. אתה בכלל לא נולדת ביפו, אני מקשה. "אבל אני מרגיש שזה שלי", עונה לי אדם. אז למה להרוג את היהודים? אולי תגורו ביחד? אחד ליד השני, ביפו? "לא", הוא אומר בפסקנות. ילד קטן כבן 6  הולך למעין פינת מזווה ומוציא צרור מפתחות עתיקים מחוברים לשלשלאות ברזל. "יפו", הוא אומר לי.

"מי שאין לו מה לאבד יכול לדרוש הכל", אני נזכר לפתע במילותיו של דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב". "שוב ושוב הדרישה האבסולוטית הזאת: הכל. שכם וחברון ויפו וירושלים. ובינתיים – לא כלום. בינתיים עזובה פיזית ונפשית. בינתיים חלום וחידלון".

הצעיר שישב ליד אדם בשקט עד עכשיו, נער חייכן וחביב מסביר לי: "אנחנו שונאים את היהודים". לחצתי לו את ידי ושאלתי לשמו. "אמיר, ואתה?" בלעתי את ה"יאיר" שכמעט יצא לי מהפה. "ג'ורג'", עניתי את השם הלועזי הכי אסוציאטיבי שעלה בראשי. "נעים מאוד", אמרתי. "יצא לך לפגוש פעם יהודי?", שאלתי. "לא, אף פעם לא".

לפתע נכנס ל"בית הקפה" אדם מבוגר, עם פנים טובות והחל להרביץ בג'מעה מוסר בנועם. זהו? אין בית ספר, אין שיעורים? הוא שואל. יאללה רוּחוּ הביתה לאכול ותחזרו ללמוד. היה זה אביו של אחד הנערים. האבא אמר לי שהם דווקא מאוד רוצים שלום עם היהודים. מעניין לראות את השינוי הבן-דורי גם במסרים הפוליטיים. "זה כמו אצלנו, בעצם", מעיר לי יאיר.

המפתחות של יפו

המפתחות של יפו

"הילד הזה מוציא בפניך את המפתחות של יפו כי זה מה שהוא מאמין בו, והוא רוצה פיצוי על האמונה הזאת שלו", אומר יאיר מאוחר יותר. "זה לא בהכרח שיח של מה נכון ומה לא נכון, אלא מה אני מאמין בו ומה הצד השני מאמין בו. ובאמצע צריך להיות איזשהו מפגש. אחת הסיבות לאיבה בין העמים היא פשוט כי לא מכירים אחד את השני. הם גרים שם, מעבר לקו הירוק. יותר קשה להילחם עם בנאדם שאתה פוגש פנים אל פנים".

אתה חושב שדעות של אנשים ישתנו בעקבות מפגש?

"זה לא רק זה, זאת תחנה בדרך לשם. אבל לפני הכל צריך להוריד את חומת הפחד". לדעת יאיר, הפחד הוא מרכיב בסיסי בנרטיב הישראלי, שצה"ל הוא אחד מהרגליים שלו. "הצבא עושה את התפקיד שלו שחלק ממנו הוא להפחיד את האנשים. אין מה לעשות, אתה חייב לשמור על המתח המבצעי של החיילים שמשרתים בשטחים, לשמור על כוננות, אז אתה זורע פחד.

"אני אישית בתור חייל, הייתי בטוח שהשטחים הם מקום הרבה יותר מסוכן; אתה תמיד בכוננות; אתה חושב שמישהו הולך לקפוץ עליך כל רגע; אתה עושה מיפוי למשפחה ערבייה באמצע הלילה; אתה בטוח שעוד רגע מישהו הולך לשלוף עליך נשק, למרות שזה הדבר האחרון שמעניין אותם".

 

אסקפיזם בהשגחת הבד"ץ

כחול ולבן בשוק של רמאללה

כחול ולבן בשוק של רמאללה

בשעות הצהרים אנחנו חוזרים לעיר וקופצים לסיבוב בשוק. מסתובבים בין הדוכנים, חלק מהאנשים נוהגים בנו בנדיבות, חלק אחר בחשדנות. "יָהודים", מישהו קורא לעברי. אני ממשיך ללכת כאילו לא שמעתי. "אל-יהוד", הוא צועק כשאני מספיק להתרחק, אך קולו נמהל בתוך שאון האדם וצעקות הרוכלים. בחנות פיצוחים, אני נפעם מהסחורה המגוונת ומבקש מהמוכר 100 גרם כזה, ו-100 גרם כזה. כשאני ניגש לשלם אני מבחין באחד העובדים המרוקן לתוך מיכל שקית של פקאנים עליה כתוב "פיצוחי הגליל" עם חותמת של השגחת הבד"ץ. הערבים הם אותם ערבים והפאקנים הם אותם הפקאנים, אני מהרהר. את יאיר אני שואל אם אין בהסתובבות הזאת בערים הפלסטיניות סוג של בריחה של השמאל מהחברה הישראלית, מהולה באמפתיה ל"פרא האציל" הערבי. יאיר מאשר שהאבחנה שלי מתקיימת אצל חלק מהשמאל ומפרש אותה כאיזושהי תגובת נגד לגזענות שיש היום בציבור הישראלי. "אני עצמי לא שם", מעיד יאיר על עצמו. "אני לא מאלה המנסים להתהדר בכך שיש להם חברים ערבים. אני גם הרבה פעמים אומר על הערבים שהם עשו טעויות היסטוריות, אני מכיר בזה שהם קיבלו הרבה החלטות מטומטמות, או סתם נוהגים כמו משוגעים".

 

"אני לא השמאל ההזוי"

שוב בכיכר אל-מנרה. אנחנו מבחינים בהתקהלות המונית, צוותי טלוויזיה ודגלי הרשות מתנוססים ממעל. כתב איטלקי מסביר לנו שזאת הפגנה הקוראת לאיחוד השורות בין פתח לחמאס ולשחרור האסירים של שני הצדדים. בתוך כל ההמון אני תוהה כיצד היה נוהג בנו אותו המון שמצאנו עצמנו כלואים בתוכו, אילו היה יודע את זהותנו.

הפגנה הקוראת לאיחוד בין פת"ח לחמאס, כיכר אל-מנרה, רמאללה

ההפגנה הזאת מתרחשת בשבוע בו מתפרסם מחקר של מכון טרומן (הפועל אצלנו באוניברסיטה) לפיו אם היו מתקיימות כיום הבחירות ברשות, איסמעיל הנייה היה הזוכה המאושר, כאשר 60% מהפלסטינים מעדיפים את הדרך של החמאס על פני הדרך של אבו מאזן (28%) לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית.

נראה שהחמאס הוא הכוח העתיד לעלות גם כאן ביו"ש, אני אומר ליאיר כשאנו ישובים על קפה בחומוסיה סמוכה. "זה לא מדויק", הוא מגיב לדבריי. "זה יותר אבו-מאזן שיורד ויש להם תחושת קבס מכל המשטר הפלסטיני שטוענים שהוא מושחת. זה שוב מראה כמה אנחנו בסכסוך הזה, כמה אנחנו קרוב לזה ואנחנו לא יודעים כלום. אתה יכול גם להסתכל על סקרים אחרים שמדברים על עלייתו של ברגותי".

הנה תרחיש לא בלתי הגיוני: החמאס יושב עכשיו על אש קטנה, מחכה שהפלסטינים יקבלו מדינה. כשזה קורה, הוא משתלט והופך גם את יו"ש למדינת חמאס.

"הדברים לא קורים בואקום. יש כאן ציבור שבוחר. נכון, זאת לא דמוקרטיה ליבלרית של צרפת, אבל יש כאן איזשהו משחק דמוקרטי. אז להגיד שהחמאס משתלט זה שוב חלק מהשיח הצבאי הזה של להפחיד, שהנה ארגון טרור משתלט בכוח. אם חמאס יעלה, זה כי הציבור רצה אותו, כי הוא הדגיש דרך מסוימת, שונה מזו של הפת"ח שנוסתה כמעט שלושים שנה, וזה לא הלך. אז הם חוזרים לדרך של החמאס".

מהי הדרך של החמאס בעיניך?

"הפלסטינים בהתחלה היו מאוד נגד הרעיון של שתי מדינות, ועם הפת"ח  הם התחילו לשנות את הגישה ולקבל את המודל. אבל הם ראו שזה לא עוזר להם, כי הם עדיין לא קיבלו מדינה, הכיבוש עוד נמשך, הבנייה בשטחים נמשכת. אז הם חוזרים לדרך האלימות".

זאת פרשנות אחת, אני אומר ליאיר ומציג בפניו את הפרשנות שלי לגורמים לסכסוך: השמאל מצידו תופס את הסכסוך כטריטוריאלי ולכן הגיוני שיתנגד לבנייה בשטחים ויתמוך בכינון מדינה פלסטינית. הימין מנגד תופס את הסכסוך כקיומי, דתי ותרבותי. לתפיסה זו רעיון המדינה נולד בראשיתו כאמצעי ציני ומתוחכם למלחמה כנגד "השטן הקטן", מדינת הכופרים שצמחה בלב המזרח התיכון.

פוסטר של ערפאת ברמאללה. "אם החמאס יעלה זה כי הציבור רצה אותו"

פוסטר של ערפאת ברמאללה. "אם החמאס יעלה זה כי הציבור רצה אותו"

יאיר דוחה את הניתוח שלי. "יש לסכסוך רקע היסטורי מאוד עמוק שנראה לנו מאוד תרבותי, אבל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה, מבין שכאשר היהודים היו כאן מיעוט ולא היוו איום בשאיפתם להקים כאן את המדינה שלהם, לא היה להם רע. כשהערבים חוששים לטריטוריה שלהם, הסכסוך יורד לפסים שאנחנו מסתכלים עליהם כתרבותיים".

אני שומע את מה שאתה אומר ותוהה, האם אתה יכול לרגע להבין למה טוענים על השמאל שהוא נאיבי?

"אין לי ספק שהתפיסות שלי הרבה יותר ליברליות ונאורות משל אחרים, ומכאן גם הנטייה שלי פחות לחשוב על אנשים כנוטים לאלימות. האמת, פעם הבאתי לכאן זוג חברים, ואיך שנכנסנו אמרתי להם, זה מבחן הטבילה של השמאל ההזוי. אבל זה לא באמת נכון, זה לא משהו קיקיוני שרוצה לבעוט במערכת, אני מאמין בשמירה על החוק. חשוב לי שזה לא יראה כצעד של מישהו שמגדל שפם והולך עם חצאיות.  

"אני לא השמאל ההזוי", יאיר מבקש להדגיש. "אנשים חושבים – הנה עוד שמאלן הזוי שמסתובב ברמאללה. אבל אני בא ממקום מאוד רציונאלי. שמע, אני גדלתי על הנראטיב הציוני, אבל לא לימדו אותנו שיש דבר כזה נרטיב פלסטיני, לא למדנו מה זה נאכבה. אז הייתה שואה, באנו לארץ, היינו מיעוט, הצלחנו להקים מדינה והפלסטינים לא קיבלו את ההצעה. בכלל לא חשבתי לשאול למה הם לא קיבלו את ההצעה. לא חשבנו על הפלסטינים. אבל אם למקום הזה קראו פלשתינה כנראה הוא שייך למישהו שהוא פלסטיני".

ובכל זאת, יש משהו מאוד לא ממסדי בביקור בערים הפלסטיניות, שגם משתלב עם הדרך בה נתפס השמאל הרדיקלי.

"אני מכיר בזה שזה לא חוקי ואולי לא בסדר באיזשהו מקום, אבל במידה כזאת שאני יכול לעבור עליה בשביל האידיאולוגיה שלי. אל תשכח גם שזה מאוד תלוי תחת איזו הנהגה אנו חיים. היום הימין בשלטון, אז השמאלנים נתפסים כמערערים על השלטון".

השמאל כיום ממעט לדבר על שלום. מדברים על "היפרדות". וכשאתה בוחר לבוא לכאן, להכיר כאן חברים, זה נתפס כאילו אתה מנסה להחיות את השמאל הישן.

"האידיאל שלי בתור בנאדם שכל האנשים יחיו ביחד, בלי גבולות, בלי מדינות. ברור לי שזה לא מציאותי. אני נקרע כאן בין הפרגמטיות לבין האידיאל שלי". כשאני דוחק את יאיר לפינה, הוא מודה שבסוף גם הוא יעדיף להיפרד מרמאללה.

לא נחזור לכאן יותר, נגיד שלום לרמאללה.

"כן".

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם?  (צילום: אברהם פליקס)

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם? (צילום: אברהם פליקס)

טלטלה במחסום

בדרך חזרה לירושלים אנחנו עוברים במחסום קלנדיה. אם עד עכשיו נותרתי על עומדי, אני עתיד לחוות את הטלטלה שלי דווקא כאן, בדרך הביתה. את קלנדיה הכרתי טוב, טוב מידי. העברתי כאן חודשים של סיורים, שמירות ומעצרים. רק במסוף הזה ביליתי שעות על גבי שעות, הכרתי כל מעבר וכל עמדת שמירה. כעת המאבטח שעלה לאוטובוס ביקש מאיתנו לרדת ולעבור בבידוק. התחושה לעבור במעבר הבידוק אבל מהצד השני שלו, מתגלה כחוויה מאוד לא פשוטה. מאחורי זכוכית עבה ניצב חייל, שפונה אליי בערבית דרך מערכת כריזה להציג תעודת זהות. אני רואה להגיד לו: אחי, מה תעודת זהות? 'טחנתי' פה בדיוק כמוך. אני בכלל יהודי. אני לא מה… ואז אני נעצר, מבין את הפח שטמנתי לעצמי. נורה אדומה נדלקת, רעש מכני מטריד מורה לי להתקדם אל המעבר המסתובב. אני פוסע אל עבר השוטר שממתין לי בתוך המסוף, לנזוף בי על ההרפתקה האסורה, על הסיכון שלקחתי על עצמי, אבל אני כבר לא מקשיב לו. אני חושב על רמאללה. על אמיר ועל אדם, על הפגנת התמיכה בחמאס ועל המוני בני אדם – הפרצופים שפגשתי היום. פתאום אתה מסתכל ל"סכסוך" בעיניים. יש לו שם, ופנים, וגם תלוש משכורת, חצי מנה פלאפל וכמה חלומות שמתנקזים בין הים לירדן.

גרפיטי הקורא לשחרור ברגותי על חומת גדר ההפרדה בקלנדיה

גרפיטי הקורא לשחרור ברגותי על חומת גדר ההפרדה בקלנדיה

להתראות רמאללה, אמרתי בצאתי את העיר, מסופקני אם אראה אותך שוב. יאיר מאמין שאנחנו הולכים לקראת אינתיפאדה שלישית. אלו הקולות שעולים גם מהרחוב הפלסטיני. משל מנסים שם להכין את דעת הקהל העולמי על אשר עומד להתרגש עלינו, להצדיק מראש את הטרור והאלימות העתידים להיות ניחתים על ראשנו.

איך תיראה רמאללה עוד 15 שנה, אני שואל את יאיר. "אותו הדבר".

ככה? לא ישתנה כלום באזור?

"כלום, ימשיך להיות אותו הדבר. תהיה אינתיפאדה, תהיה עוד מתקפה מעזה, אנחנו נגיב. אבל לך תדע. נבואה ניתנה לשוטים. או לשוטרים", הוא מוסיף בגיחוך, "שוטרים פלסטינים".

 

 

 

מודעות פרסומת