המוזיקה במערומיה

צילום: בר אומנסקי

צילום: בר אומנסקי

רועי דהן מייצר אינטימיות, בלי קישוטים ונטול תיווך, מלטף מבחוץ וחודר עמוק ללב. רון דרך הלך לשמוע אותו ב'באסס' וחזר עם געגועים לילדות.

// רון דרך

>> רועי דהן בהופעה ב'באסס', 11/9. 

לא מזמן הייתי בהופעה של "ג'טרו טל".

לא, לא טעיתם. בכותרת מעל כתוב "רועי דהן", והשורות הבאות אכן יעסקו בו, אך בעת שישבתי וצפיתי ברועי דהן, לא יכולתי שלא לחשוב על הניגוד הקיצוני בין שתי ההופעות. ההופעה הראשונה היתה מופקת ומתוזמרת ברמה הגבוהה ביותר שניתן לתאר, מלאה בתלבושות, פירוטכניקה וכלי נגינה מגוונים שמציפים את האוזן בסאונד עשיר, ואילו ההופעה השנייה היתה צנועה, אינטימית, מינימליסטית, כמעט נחבאת אל הכלים, אך בכך היה טמון כוחה. בהגשת המוסיקה באופן חשוף, ישיר, פגיע, ללא אמצעי תיווך, ללא קישוטים. המוסיקה במערומיה, והיא כל כך יפה.

ההופעה נערכה כחלק מערב שלם שהופק בחסות עיריית ירושלים, שנקרא "בר דעת". היה זה ערב ראשון בסדרת אירועים דומים מתוכננים, במהלכו 17 ברים ברחבי העיר פתחו שעריהם לאירוע התרבותי היפה והמבורך הזה, כשבכל בר נערכה הרצאה, לאחריה הופעה, ולאחר מכן מי שרצה היה יכול לצאת לאחד מהסיורים המוצעים ברחבי העיר. אני הגעתי למועדון ה"באסס", שניכר בו כי ראה ימים יפים יותר, של ריקודי פוגו, מעגלי דיסקו ושלל ריקודי אנשים לבנים מביכים. בפנים, רועי דהן על הקלידים ואיל יהב על הצ'לו כבר החלו להתחמם, ואגב כך סיפקו לבאים מוסיקת אווירה. לאחר ההרצאה המעניינת שניתנה בנושא תשובה מזווית חילונית על כוס בירה בפינה אחת של הבר, פנה הקהל לצידו השני של הבר, לעברו של רועי דהן. התנהלותו של דהן צנועה: מעט מילים בין השירים, אם בכלל, במשך רוב ההופעה. השירים הוגשו בעיבודים מינימליסטיים יחסית לאופן ביצועם

רועי דהן. פולק רק ששואף למוזיקה קלאסית (צילום: יובל אראל)

רועי דהן. פולק רק ששואף למוזיקה קלאסית (צילום: יובל אראל)

באלבום הבכורה של דהן, "some of this life". הקלידים לקחו כאן את ההובלה והקנו לחלק מהשירים נופך דרמטי יותר מהגיטרות ושלל כלי המיתר שבאלבום. הנגיעות והסולואים של הצ'לו, אשר מתפקד לעיתים על תקן בס, לעתים על תקן כינור, הם שיצרו אשליה של עומק, וחיפו על החלל שהותיר היעדרם של הכלים האחרים. קולו של דהן ניחן בשילוב של רוך ועוצמה שיכול ללטף לעיתים ולעתים להיכנס מתחת לעורו של המאזין. את המוסיקה שלו ניתן להגדיר כפולק רך, אך בעיניי היא שואפת גם למוסיקה קלאסית. בחלק מהשירים אכן ניכרות השפעות קלאסיות, בין אם בנגינתו של דהן על הקלידים, ובין אם במבנה השירים, החורג מהשבלונה הרגילה של בית-פזמון, ונושא אופי של יצירה עם התחלה, אמצע וסוף, עם מוטיב חוזר המתגבר ממקטע למקטע. למרות שהביצועים היו כולם מעניינים ויפים, כמה מהם הותירו עליי רושם מיוחד. בשיר "no one", שביצועו דווקא היה זהה לזה שבאלבום, הנגינה עם השורה החוזרת "You will be no one" הנאמרת שוב ושוב, יכולות להיות מתוארות אך ורק במילה האנגלית "haunting", שאין לה מקבילה נאותה בשפה העברית. פירושה "רודפת", "מטרידה", ובמוסיקה פירושה בעיניי גם שובת לב. שיר נוסף שהיווה שיא בהופעה, הן מבחינת שירתו של דהן והן מבחינת החיבור בין הקלידים לצ'לו, היה השיר הנוגה "blue birds". ליווי הקלידים, לעומת הגיטרות באלבום, התחבר לטעמי טוב יותר לשירתו של דהן ולנגינת הצ'לו, ואף נתן יותר מקום לקולו של דהן ולמילים להותיר רישומן המלנכולי והקסום על המאזינים.

כפי שדהן העיד בעצמו לגבי כמה מהשירים, הם מזכירים ילדות, נוסטלגיה, כמיהה למשהו שאולי היה ואבד. ואכן עולה מהמוסיקה של רועי דהן ניחוח של נוסטלגיה, של געגוע, ואולי גם הגעגועים שלנו המאזינים למוסיקה עם עומק, שלוקחת את המאזין למקום אחר, מקום שנראה כי רועי דהן מכיר היטב ומרגיש בו בבית. כשנגמרה ההופעה הציע דהן שנאזין לאלבום החדש, וכל שנותר לי לעשות הוא להצטרף להצעה.

 

מודעות פרסומת