הוליווד, הוליסיטי

על סט הצילומיי הסרט "התאבדות", ברחוב יפו (צילום: שירה גבאי)

על סט הצילומיי הסרט "התאבדות", ברחוב יפו (צילום: שירה גבאי)

 

בשנים האחרונות משהו משתנה על המסך שלנו; הנוף האורבני מתחלף: מפלורנטין לכובשי קטמון ומדיזינגוף ליפו, ועם הלוקיישן משתנה גם החומר האנושי: חרדים, ערבים, עולים ועוד * יוצרים, במאים ושחקנים מספרים על הקשיים הכלכליים, הביטחוניים והמנטליים, כמו גם על האנרגיות והעושר התרבותי שהעיר מביאה למסך, ומיזם אחד ששם את ירושלים על מפת הקולנוע הבינלאומית

// רננה הרמן

 

 

שתים עשרה בלילה לפני שבוע, קצה רחוב יפו.  צוות הצילום של סרט האקשן הירושלמי "התאבדות" בהשתתפות השחקנים דרור קרן ומלי לוי נערך ללילה ארוך של צילומים, בונה פנסי תאורה ענקיים ומכוון את המצלמות. לוי, בסצנה דרמטית במיוחד, רצה לאורך פסי הרכבת הריקים וצורחת בהיסטריה: "עודד! עודד!". חבורת חרדים אמריקאים מתאספת ברחוב ונעמדת. הם מסתכלים מרותקים, ומתלחשים ביניהם באנגלית בהתרגשות. סטודנטים שחוזרים מבילוי נעצרים לרגע, שואלים מה מצלמים כאן, וממשיכים הלאה. פתאום הרכבת האחרונה לאותו יום מתקרבת בצפצוף, כולם עוצרים הכול וזזים מהפסים. הכול קופא לרגע. לאחר שהיא חולפת על פנינו, שוב נשמעת הקריאה "אקשן" ושוב הריצה של השחקנית, ושוב צרחות: "עודד! עודד!"

הסיטואציה ההזויה הזאת לא מובנת מאליה. אם תשאלו ירושלמים ותיקים, הם יעידו כמה נדיר היה בעבר להיתקל במקרה בסט צילומים כזה באמצע הרחוב הראשי של העיר. גם הבמאים והמפיקים מודים: לא פשוט לצלם כאן סרטים וסדרות. הפקקים, המצב הביטחוני והחרדים שלא תמיד משתפים פעולה עם הצילומים ברחובות, הפכו את ירושלים במשך השנים ליעד לא מבוקש לצילומים. בשנת 2006, כשיצא הסרט "מישהו לרוץ איתו", היה זה אירוע כה חריג, שהירושלמים שצפו בסרט היו עסוקים בלחפש נקודות ציון מוכרות עד שאיבדו עניין בעלילה.

מאז עברו הרבה מים בנהר הקדרון ופתאום ירושלים מקבלת הרבה מאוד זמן מסך, לא פחות מהאחות התל-אביבית. אבל כדי להבין את הגורמים לשינוי, כדאי לבחון קודם את הסיבות לנתק המקורי בין קולנוע לעיר הקודש.

 

מעורב ירושלמי. שברה את מסך הברזל

מעורב ירושלמי. שברה את מסך הברזל

לשבור את מסך הברזל

הקושי הראשוני שמונע מלצלם בירושלים הוא כלכלי. כמעט כל תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל יושבת בתל אביב. כל האולפנים וחדרי העריכה הנחשבים נמצאים שם, ורוב השחקנים ואנשי הטלוויזיה מתנקזים לשם. התקציבים של הסדרות בארץ מאד נמוכים, ולכן אפילו פרטים כלכליים קטנים כמו הכסף שיתבזבז על הסעת כל השחקנים לירושלים, הם אלה שבסופו של דבר משאירים את המפיקים באזור תל אביב. הגישה היא שאם אין סיבה מיוחדת, לא צריך לנסוע. אפילו את הסרט "הערת שוליים", הגדוש ניואנסים ירושלמיים ואשר עלילתו מתרחש בין רחביה, גבעת רם והר הצופים, היו מחשבות לצלם באוניברסיטת בר אילן בגלל שיקולים כלכליים.

"מעורב ירושלמי" הייתה הראשונה לשבור את מסך הברזל. מרוב שהיא הייתה חריגה בנוף, היוצרים נאלצו להשיג שליש מהתקציב שלה מתרומות. לצלם סדרה בירושלים, ועוד סדרה שהגיבורים הראשיים שלה הם דתיים, נחשב באותם ימים לטירוף מוחלט ולכישלון ידוע מראש.

ואכן, הבעיות לא אחרו לבוא. באחד מימי הצילום, בעיצומה של תקופת הפיגועים הגדולה בשנת 2002, חברת הביטוח לא אישרה לצוות של "מעורב ירושלמי" לצלם את רותם אבוהב בסצנה של הליכה בשוק. היא הגדילה את דרישת התשלום שלה ליום צילומים עד כדי כך שהצוות נאלץ לבטל את הצילומים.

צילומי "שטיסל". החרדים התנגדו

צילומי "שטיסל". החרדים התנגדו (צילום: אדוה שושן)

"עד היום, לירושלים יש חוקים משלה", טוען אוהד דומב, שמנהל מקומות צילום בסדרות וסרטים בעיר. "בצילומים ל"שטיסל" (סדרה שתעלה בקרוב ב'יס' העוסקת בעולם החרדי – ר"ה), צילמנו באחד הימים בסמטה ירושלמית בנחלאות. בסוף הרחוב הייתה ישיבה חרדית. כשצילמנו סצנה שבה זהר שטראוס ונטע ריסקין מחופשים לחרדים ויורים באקדח, פתאום יצאו החרדים מהישיבה והתחילו לצעוק עלינו שנצא מהשכונה. מיד אחריהם יצאו גם שכנים חילוניים מהבתים וצעקו עליהם בחזרה. היה שם רגע מאד סוריאליסטי. אפילו המשטרה הגיעה בעקבות הבלגן הזה, אבל לא ממש הצליחה להרגיע את המצב. היינו צריכים להחזיר את כולם לתפקוד רגיל, וכמובן שאת זמן הצילום המבוזבז שלנו היה קשה להחזיר".

קשיים אחרים הוערמו גם לפתחו של הסרט "פלאות" של אבי נשר ושאנן סטריט שיעלה בקרוב למסכים. "באחת הסצנות שהצטלמה בחצר של מנזר במזרח העיר", מספר דומב על האילוצים הביטחוניים, "היה לנו חשש גדול שיתעוררו מהומות סביב הצילומים. אם אדיר מילר יסתובב ברחוב ואולי יתרחש שם פיגוע, מיד יתחילו הרכילויות, וזה יסכן את השחקן ואת יחסי הציבור של הסרט. לא היינו מוכנים לקחת את הסיכון הזה, כך שנאלצנו להוציא כמעט 15,000 ש"ח על מאבטחים סמויים שאחד המקומיים שם סידר לנו. כשאתה מצלם בתל אביב אתה לא חושב על הדברים האלה בכלל".

 

רני סער. "היום אני יכול לומר שיש בה משהו הרבה יותר אמיתי מהבועה התל אביבית"

רני סער. "היום אני יכול לומר שיש בה משהו הרבה יותר אמיתי מהבועה התל אביבית"

"חששתי שהעיר תהרוג אותי"

בסופו של דבר צריך לזכור שפיגועים ומצב בטחוני רעוע אינם נחלתה הבלעדית של הבירה, ושבינינו, יש סיבות ידועות לסיבה שכל התעשייה מתנקזת לתל אביב. אם שואלים את רני סער, במאי ותיק בתעשייה שמעיד על עצמו כתל אביבי הארד-קור, הקשיים הם מנטליים ותרבותיים הרבה לפני שהם כלכליים. ברזומה של סער ניתן למצוא סדרות כמו "רמזור", "קצרים", "חשופים", "הצרות שלי עם נשים" ו"יום האם". לפני כמה שנים, הסכים סער לביים את "עספור" למרות סלידתו הידועה מירושלים.

"אחרי שהסכמתי, פתאום התחלתי לחשוש שהעיר תהרוג אותי. אני ידוע כאחד שפיתח סינדרום לעיר. פיתחתי אליה טראומה כשהייתי ילד וההורים שלי רצו לעבור לגור שם. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד כשהגעתי לירושלים הרגשתי רע פיזית. היה לי חם מידי בקיץ או קר מידי בחורף, והיה נראה שהכול צפוף ומלא דתיים וערבים וחילונים ופקקים. הראש שלי היה מתחיל לכאוב, ורציתי מיד לחזור חזרה".

"עספור". חוויה מתקנת

"עספור". חוויה מתקנת

ועכשיו, אחרי "עספור"?

"'עספור' הייתה ממש חוויה מתקנת בשבילי. לפני הסדרה לא הבנתי את ירושלים ולא התחברתי אליה. לא הצלחתי לראות בה את הקסם. דווקא דרך הסדרה התאהבתי בעיר. היוצרים של הסדרה לקחו אותי לבארים ומקומות מיוחדים, ופתאום קלטתי שיש בה חיים מגניבים הרבה יותר משחשבתי. היום אני יכול לומר שיש בה משהו הרבה יותר אמיתי מהבועה התל אביבית, שבאופן כללי כבר פחות מעניינת את הצופים בזמן האחרון. אפילו בסדרות הבורגניות יותר שעשינו, כמו 'רמזור' או 'יום האם' מיקמנו את הסיפור ברמת גן או גבעתיים ולא בלב תל אביב הבליינית. מהבחינה הזאת ירושלים הרבה יותר מיוחדת. כל ההיסטוריה שלה מקופלת באבנים ובאדמה, וזה הרבה יותר ארצי ואותנטי בעיניי. לא תמצאו אותי עובר לגור בה, אבל בהחלט כבר מצאתי את עצמי, בעקבות הסדרה, מגיע לבקר בירושלים מרצוני החופשי".

 

קצר וניוטון מבקרים בכותל

להוציא את ירושלים מהגלות

המקרה של סער חידד תובנה שישבה אי שם אצל מקבלי ההחלטות. היוצרים צריכים תמריץ חזק לבוא ולצלם בעיר, ואו אז, להתאהב בה. כך נוסד לפני ארבע שנים "המיזם לקולנוע ולטלוויזיה" של הרשות לפיתוח ירושלים. המיזם, שהוקם בסיוע ממשלתי בעקבות "חוק הקולנוע", תומך כלכלית ביוצרי סרטים וסדרות שבוחרים לצלם ולספר דווקא על ירושלים. בארבע השנים האלה, הוא הספיק להביא לאויר העולם את "עספור", "הערת שוליים", "עבודה ערבית", "ילדי ראש הממשלה", "סרוגים", "אורים ותומים", "הדקדוק הפנימי" ועוד.

יורם הוניג. "ירושלים אחרת ועכשווית על המסך"

יורם הוניג. "ירושלים אחרת ועכשווית על המסך"

המיזם אמנם מנסה להשלים פער של שישים שנה, אך יחסית לזמן הקצר שהוא פועל, השינוי הוא משמעותי וניתן להכתיר את המהלך כהצלחה. הוא הצליח להכפיל פי ארבע את מספר הסרטים המצולמים בירושלים מאז שקם בשנת 2008. אם בעבר היו מתקיימים צילומים בעיר פעם בשנתיים, כרגע בערך כל חודש וחצי מתחילה הפקה חדשה. התהליך הזה עוזר להשאיר את הסטודנטים לקולנוע ולאמנות בעיר ולא לאלץ אותם לברוח לתל אביב כדי למצוא פרנסה.

"המטרה שלנו היא לעודד ירושלים אחרת ועכשווית על המסך" מסביר יורם הוניג, מנהל המיזם. "בעבר, גם הסרטים המעטים שהצטלמו בירושלים, תמיד עסקו בסטריאוטיפ החרדי. אנחנו רוצים שירושלים תעלה כעיר רב גונית ומרתקת, שאנשים חיים בה, אוהבים בה ומתווכחים בה. שתיתפס כעיר חיה, ולא כעיר של גלויות". הוניג שותף לאמונה שכדי שירושלים "תעבור מסך" צריך להוציא אותה מהגלות – תפיסה שלא כולם שותפים לה, כפי שעוד נראה. "אני בהחלט חושב", הוא מוסיף, "שאנחנו חלק ממהלך גדול שבזכותו לצעירים בתל אביב יש היום דימוי אחר על ירושלים. כמובן שכדי לדעת אם זה באמת עובד, את צריכה לשאול את התל אביבים".

 

כמו לצלם בחו"ל

שרון פאוסטר. הירושלמים משתפים פעולה

שרון פאוסטר. הירושלמים משתפים פעולה

אז הלכנו לשאול תל-אביבים. "לעומת כל הסיפורים על מצב בטחוני רעוע או חרדים צועקים, אני דווקא הרגשתי שהתקבלנו בירושלים בזרועות פתוחות" מספרת השחקנית שרון פאוסטר שגילמה את רעות ב"סרוגים". "בתל אביב התושבים כבר לגמרי רגילים לצילומים, כך שהם לא מתרגשים, אלא בעיקר צועקים עלינו על שתפסנו להם את החניה או חסמנו את הרחוב. בירושלים האנשים הרבה יותר חמים ושמחים לעזור. אולי זה בגלל שזאת תופעה חדשה בשבילם, ואולי כי צילמנו באזור של הביצה הירושלמית, והתושבים שם הזדהו עם הסדרה ואהבו אותה".

טלי שרון, ששיחקה לצידה בסדרה (הודיה), אמנם מגיעה מרקע של סדרות יותר "בועתיות" כמו "מגדלים באוויר", "האקס המיתולוגי" ו"בטיפול", אבל דווקא הסרט הראשון שלה היה סרט סטודנטים ירושלמי בשם "עונג שבת". גם היא מסכימה שיש הבדל גדול לעומת מקומות אחרים: "כשנכנסים לירושלים פתאום יש אוויר, אפשר לנשום. הרחובות נורא יפים וקסומים, הזריחות בארבע בבוקר מהממות, וכשחקן יש לך תחושה שאתה בעיר זרה בחו"ל, וזאת תחושה שעוזרת לי כשחקנית להיכנס אל החיים של הדמות. ברור שלכל עיר גדולה, וגם לתל אביב, מתנקזים יצורים מוזרים, אבל בירושלים זה בולט במיוחד. תמיד זה מרגיש לי שם כאילו כולם יצאו הרגע מספר של ש"י עגנון".

 

טלי שרון. "כאילו כולם יצאו הרגע מספר של עגנון"

טלי שרון. "כאילו כולם יצאו הרגע מספר של עגנון"

להביא למסך קולות אחרים

"סרוגים" היא דוגמה טובה למשהו שיכול להצטלם טוב בירושלים, ודווקא בה, בשל העיסוק בחברה ירושלמית ספציפית. אך כמוה ניתן למנות גם את "עבודה ערבית", שהייתה חייבת להתרחש בעיר מעורבת של יהודים וערבים, כמו גם יוזמות נוספות שקבוצות מיעוט נמצאות במוקד שלהן. "המיוחד בירושלים, לעומת המיינסטרים של תל אביב, הוא דווקא שהיא מוקד למיעוטים", אומר אודי ליאון שערך וניהל את "עבודה ערבית" ומיוצריה של "מעורב ירושלמי". "יש בה חרדים, חילונים, דתיים, ערבים וגם עולים אתיופים ורוסים. אלה עולמות תוכן שפעם הברנז'ה לא ידעה איך לאכול. גם אם היו דמויות כאלה, הן תמיד היו דמויות משניות או נלעגות. לעומת זאת, היום זה הרבה יותר 'אין' להביא דווקא את הסיפורים החוץ תל אביביים".

לליאון, הנמנה על מייסדיו של בית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים ועובד כיום כמנהל תכניות מועדפות וגיוון חברתי ותרבותי ב"קשת", יש לא מעט ביקורת על המיזם של הרשות. כמי שקידום קבוצות מיעוט על המסך הוא תחום עיסוקו, ליאון היה מעדיף שהדגש במיזם יהיה על ירושלים כבירת המיעוטים. "המיזם תומך בהרבה סדרות שלא מספרות סיפור ירושלמי, אלא לוקחות סתם סיפור רגיל ונורמטיבי, וממקמות אותו בירושלים רק בגלל התקציב של המיזם", אומר ליאון. "כמובן שחשוב להראות נופים ירושלמיים כדבר טבעי בסדרות, אבל צריך להדגיש הרבה יותר את הקולות ה'אחרים' שהקולנוע התל אביבי לא יכול להביא. בעיניי, לעומת תל אביב הבועתית, ירושלים יכולה להביא בשורה גדולה לחברה הישראלית ולקולנוע הישראלי כעיר של עושר, דווקא אם היא תתמקד בנושאים האלה".

אודי ליאון. ירושלים כבירת מיעוטים

אודי ליאון. ירושלים כבירת מיעוטים

גם הבמאי אבי נשר ('סוף העולם שמאלה', 'הסודות', 'פעם הייתי') שצילם לאחרונה את הסרט הירושלמי "פלאות" מסכים איתו: "לכל עיר יש אנרגיה, ובסוף היום האנרגיה שעוברת בסרט היא יותר חזקה מהסיפור עצמו. בסרט שלי למשל, יש מפגש עוצמתי בין אמן חילוני לבין רב. הדיאלוג בין העולם הדתי והחילוני מאד חזק בירושלים, כך שאני לא יודע אם הסיפור שלי היה יכול בכלל לקרות במקום אחר. לכן, חשוב שהיוצרים באמת יתמודדו עם ההוויה הירושלמית. אם הם יצלמו שם רק בשביל הכסף של המיזם, זה יהיה חבל, כי ירושלים היא מצב צבירה תרבותי נפלא. היא כמו ניו יורק במובן שאפשר לעשות על שתיהן המון סרטים וזה אף פעם לא ייגמר".

הוניג, מנהל המיזם, עונה לביקורות: "אין לנו מטרה לכוון את היוצרים שלנו לאג'נדות מסוימות. אנחנו מחפשים בעיקר את הסיפורים הכי טובים. כמובן שאנחנו לא מתנגדים לקידום המיעוטים בעיר. אנחנו רוצים ועוזרים לסרטים וסדרות שמדברים גם על דתיים, חרדים וערבים בצורה לא סטראוטיפית. מצד שני, גם אם יגיע סיפור שממוקם בירושלים והוא יותר אוניברסלי, אנחנו נתמוך בו אם הוא יהיה פשוט סיפור טוב!"

 

לוס אנג'לס, טקס האוסקר 2012. השטיח האדום כבר מוכן, הפסלונים מצוחצחים. יוסי סידר מתכונן נפשית, שלמה בר אבא מסתחבק עם כל הברנז'ה ההוליוודית. האולם מלא. המנחה עולה לבמה ומקריאה את שמות הסרטים המתמודדים בקטגוריית הסרט הזר. בסרטון הפרומו של "הערת שוליים" עולים נופים ירושלמיים, וכל הקהל מריע.

אז נכון שהסרט לא זכה במקום הראשון, אבל לנו נשאר טעם של עוד. אחרי שכבר הצליחה לכבוש  את לב הצופים הישראלים, עושה חשק לראות את ירושלים ממשיכה לכבוש לבבות גם בזירה הבינלאומית. בינתיים כבר הספיקו לצלם כאן את הסרט  "Jerusalem, I Love You". הסרט, הוא חלק מפרויקט בינלאומי בשם "Cities of Love", ומאוגדים בו 12 סיפורי אהבה ירושלמים פרי עטם של א"ב יהושע, עמוס עוז, סייד קשוע, אתגר קרת ועוד. גם סרטים גרמניים הצטלמו לא מזמן בתמיכת המיזם. אחד מהם עוסק במשפט אייכמן ובפילוסופית היהודית חנה ארנדט והשני הוא קומדיה רומנטית קלילה שבקרוב תעלה למסכים בגרמניה.

חנה ארנדט בירושלים

כעיר שקדושה לכל הדתות ומושכת המוני תיירים כל שנה, נראה שעם קצת תמריץ כלכלי, ירושלים תצליח בקלות לככב ולקצור פרסים גם על מסכים ברחבי העולם. עכשיו, אחרי שהגענו עד האוסקר, פתאום הכול נראה אפשרי.

 

 

מודעות פרסומת