לקרוא את ז'יז'ק בטדי

זה שהאוניברסיטה ובית"ר הם שני אייקונים ירושלמיים זה לא אומר שהמרחק ביניהם הוא רק גיאוגרפי. אז אם אלי כהן לא בא אל ההר, אנחנו נביא אותו עבורכם: המדריך המלא להתפתחויות האחרונות בקבוצה הירושלמית: איך פילסו האוהדים את דרכם מהיציע לדירקטוריון? האם יצליחו להחזיר את בית"ר לירושלים? ומה הקשר בין סטודנטים, אליטיזם ומדעי הדשא? הצהוב-שחור קופץ לביקור בקמפוס.

// שראל קדוש

קיץ לא קל עבר על קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. אין זה חדש שכבר מספר שנים יש יותר סימני שאלה מסימני קריאה סביב הקבוצה הבכירה בעיר, אלא שהקיץ התרחשו מספר דברים בבית"ר בפרט ובכדורגל הישראלי בכלל, שאולי מבשרים על שינוי. למי שפספס, להלן תקציר הפרקים הקודמים:

גאידמק רץ לראשות ירושלים

1. בשנת 2005 רכש ארקדי גאידמק, אז פילנתרופ אלמוני למדי, את בית"ר ירושלים. בן-רגע היא הפכה לקבוצה העשירה בארץ, ואולי גם הטובה בארץ, וזכתה בתארים רבים (אל תזלזלו, זה ממש לא תמיד הולך יחד). אלא שבשנת 2009, בסמיכות (יש שיאמרו לא מקרית כלל) לתבוסתו בבחירות לראשות העירייה, נמאס לגאידמק מהצעצוע היקר ותמיכתו פחתה בצורה משמעותית. מאז ועד היום בית"ר מועמדת קבועה לפירוק, ונשענת על ההכנסות השוטפות, בתוספת שנור ותרומות, שמצליחות להחזיק אותה מעל המים.

גאידמק עם יו"ר בית"ר, איציק קורנפיין.

2. את העונה הקודמת סיימה בית"ר בשן ועין, כשסיוע חירום מפתיע של גאידמק באמצע העונה השאיר אותה בליגת העל. היה ברור שכשיגיע הקיץ, יצטרכו שוב לשבור את הראש כיצד מעמידים את הקבוצה. בנקודה הזו, נבט גרעין של חידוש: אוהדי בית"ר הבינו שאין להם על מי לסמוך אלא על הארנק שבכיסם, וכך התחיל להתגלגל הרעיון של רכישת חלק מהקבוצה על-ידם באמצעות קניית מניות. הרעיון מבוסס על מודל מוכר ומוצלח מאירופה, שעבד גם אצל הפועל קטמון השכנה; אלא שזו הפעם הראשונה שקבוצה בסדר גודל של בית"ר מבצעת מהלך חירום כזה. במקביל, אוהדי הפועל ת"א, היריבה הנצחית, פתחו גם הם במיזם דומה במטרה להעיף את אלי טביב, הבעלים השנואים של הקבוצה. זכרו את השם הזה, עוד נשוב אליו.

מסיבת העיתונאים במרכז מורשת בגין

3. יריית הפתיחה למיזם הייתה מסיבת עיתונאים שהתקיימה במרכז מורשת בגין. המיקום לא היה מקרי. המסר העיקרי שהועבר הוא שיחד עם הכסף הגדול שהתגלגל בשנים האחרונות איבדה הקבוצה העממית את הזהות והאופי המיוחדים לה, שאותם יש להחזיר. "הרוח הביתרי"ת", קוראים לזה. אבל אם חשבתם שהכוונה היא לתורת ז'בוטינסקי או ל"קיר הברזל" שלו, אז לא: במסגרת האותנטיות האופנתית (ראו את תורג'י ב"הישרדות") כל האמצעים כשרים, ותמיד טוב לנגן על מיתרי הלב של הירושלמים. הדובר הראשי היה העיתונאי אראל סג"ל שדיבר גלויות על המצב הקשה, ולא נרתע לומר את השם המפורש "ירידת ליגה". גם ראש העיר הבטיח להירתם למאמץ המלחמתי, ומכאן הכדור עבר למגרש של הקהל הרחב. הוקם מוקד טלפוני מאויש במתנדבים ויחד עם אתר אינטרנט מיוחד החלו להתרים אוהדים. הסכום שנקבע הוא אלף ושמונים שקלים, כלומר תשעים שקלים לחודש, סכום שווה לכל כיס של אוהד בית"ר, לדעתם.

גם נרתמו. "מה קשור"

4. ההיענות הייתה יפה, והמיזם הפך מיד לבייבי של עיתונות הספורט. הבאזז תרם למיזם, בתוספת "חבר מביא חבר", שהרי כולנו נלחמים למען אותה סירה. עמותת האוהדים פעלה בחכמה כשפרסמה את שמות התורמים, מה שמשך כצפוי את מי אם לא הסלבס. מדובר בסכומים שנחשבים די זולים עבור כותרת ראשית באתרי הספורט, כך שאייל גולן, שלישיית מה קשור, אהוד אולמרט האוהד הנצחי ועוד רבים וטובים תרמו וקיבלו כותרות. גם שחקני עבר של הקבוצה ואנשי כדורגל בכלל תרמו והאור נדלק בקצה המנהרה.

אבל לא הכל בעסק היה ציני: רוב רובם של התורמים אינם מפורסמים ואף אחד לא יכתוב עליהם בעיתון, ועבור חלקם סכום של תשעים שקלים לחודש, או שלושה שקלים ליום, כפי שהציגו זאת בעמותה, אינו זניח כל כך. אלפים רבים של אוהדים חשו שזו ההזדמנות שלהם לתת בחזרה לקבוצה שהעניקה להם רגעים של אושר, בתקווה שיחזרו עוד כאלה.

על תקן המבוגר האחראי. ברקת.

5. מטרת העמותה היתה להשיג לפחות שני מיליון שקל. בתוספת תרומות שהשיג ברקת ושנור נוסף מפה ומשם, הסכום היה אמור לסדר לבית"ר עונה נוספת בליגת העל. ללא סגל נוצץ או רכש מרשים, אמנם, אך חיזוק קטן והתבססות על שחקני בית (אותנטיות, זוכרים?) בתוספת הרבה מלחמה וקצת מזל, עשויים היו לגרום לקבוצה להפתיע ולהתברג במרכז הטבלה. איציק קורנפיין, יו"ר בית"ר, הגיע ליום הדין במשרדי הבקרה התקציבית כשהוא מלווה בנציגי העמותה ומגובה בראש העיר, על תקן המבוגר האחראי. החששות היו כבדים; אך הבשורות היו משמחות, והקבוצה קיבלה אישור לפתוח את העונה כרגיל. בהמשך התברר שמיזם האוהדים היה כל כך מרגש שאפילו החבר גאידמק נאות להיזכר בבן הסורר שלו ולזרוק לו עצם.  הלו, זה אוליגרך. עצם אחת שלו שווה שני מיליון שקל!

לכאורה, הסיפור היה אמור להסתיים כאן: מה יותר הפי-אנד מזה? חרדה קיומית, גיוס כללי וניצחון גדול – ממש מלחמת ששת-הימים, ושוב בירושלים. אז זהו, שלא: לאוהדים נפל האסימון שאם יש להם חלק בתפעול של בית"ר מגיע להם גם חלק בניהול ובקבלת ההחלטות בקבוצה, אך מנגד בהנהלת הקבוצה תהו ממתי תרומה של אלף שקל מזכה אדם בכניסה לדירקטוריון החברה. לפתע המיזם הועמד בסימן שאלה ועמותת האוהדים השהתה את העברת הכסף שאספה. בינתיים, קורנפיין יחד עם ברקת הצליחו להעביר את הקבוצה בבקרה התקציבית. התברר שעם כל הכבוד לאוהדים, וכמובן לסלבס הנדבנים, הקבוצה חיה ובועטת גם בלעדיהם. מצד שני, הכסף שנאסף היה יכול לעשות את ההבדל בין קבוצת נוער לקבוצה סבירה עם שחקני רכש, ועל כן חשבו והגיעו להסכם שמקובל על כולם, שכלל נציגות אוהדים בהנהלה בקונסטלציה מסוימת, הכל כמובן בלשכתו של ברקת ובתיווכו.

צילום: עדי שלמון

6. בינתיים הסיפור קיבל תפנית מכיוון מפתיע. אלי טביב, זוכרים? מי שאוהדי הפועל ת"א עשו הכל כדי שיעזוב את קבוצתם במנוחה, פתח כעת, לפי פרסומים שונים, במגעים לרכישת בית"ר. הוא הגיע לאצטדיון טדי למשחק ששיחקה בית"ר נגד (כמה אירוני) הפועל ת"א וצפה בתצוגת תכלית נדירה, בוודאי במושגי כדורגל ישראלי. במידה וטביב אכן יהפוך לבעלי הקבוצה, לא יהיה עליו להתאמץ הרבה כדי להתקרב ולהתחבר לקהל. הוא אינו אוליגרך מרוחק או נדבן מאמריקה אלא אחד שגדל פה בשכונה. עם זאת, טביב לא אוהב שמתערבים לו בעסקים. במידה ויהפוך לבעל הבית, יהיו סימני שאלה נוספים לא מעטים לגבי מעורבות האוהדים בבעלות ובהנהלה. ימים יגידו.

הכדור בידיים של האוהדים

התלבשתי רגיל. נומה, אוהד ביתר מפורסם.

התופעה של מעורבות אוהדים בניהול קבוצתם הולכת ותופסת תאוצה בישראל. אולם, עם כל הפיקנטריה – והאהבה האמיתית של האוהדים לקבוצתם ולסמל – צריך לזכור שמדובר בעסק כלכלי. לפני חמש שנים, כשמאות מיליוני שקלים הסתובבו על הדשא של טדי, אף אחד לא חשב לבקש תרומה מהאוהדים, ואם נהיה כנים, גם האוהדים לא חשבו שתפקידם כולל יותר משירי עידוד וחלוקת קללות לשופט (ולאמו). אז מה פתאום שהאוהדים יתחילו להתערב בעניינים?

גל ויטנברג ועמיעד מיימון, ממייסדי עמותת אוהדי בית"ר ירושלים, מסבירים: "כל מי שעוזר ומשתתף כחבר ועד בעמותה עושה זאת נטו מאהבת בית"ר טהורה. כל מה שנעשה וייעשה בעתיד, גם אם לא יהיה מושלם, ייעשה מאהבת בית"ר. כולנו עובדים בהתנדבות, מסביב לשעון ומתי שצריך, כמו שלמשל אני מדבר איתך עכשיו בשישי בבוקר. חשוב שאנשים יתמכו, וחשוב שהקהל של בית"ר יישאר מאוחד".

אך עם כל הכבוד לרצון הטוב, איזו השפעה יש לעמותה? מבחינת ויטנברג, התשובה פשוטה: היא חוזרת, כמובן, אל האוהדים. "צפי האוהדים של בית"ר במשחק נגד הפועל תל אביב היה עשרת אלפים אוהדים. מרגע שהחלטנו לקחת את זה על עצמנו בתור עמותה, פנינו בבקשה להנהלה להורדת מחירים, ובשיתוף פעולה הצלחנו להביא כמות קהל שכל הליגה דיברה עליה. כשמונה עשר אלף אוהדים למגרש. לשם השוואה, מכרנו כרטיסים בשבעים שקלים, בעוד הפועל תל אביב מוכרת כרטיסים לדרבי במאה ושלושים. באותו נושא, פנינו לקבוצות אחרות בליגה והצלחנו להוריד מחירים גם במשחק נגד הפועל רמת גן אצלם בבית".

עם זאת, נראה שרק מבחן הזמן יקבע את כוחם האמיתי של האוהדים. בינתיים, לפי מיימון, פעילות העמותה רק צוברת תאוצה: "בהתחלה היה חשוב לבחון את גבולות הגזרה, היכן ניתן להתערב והיכן לא. לאט לאט למדנו את הכוח שלנו ובמה אנחנו טובים, ומהניסיון ומהלמידה מהטעויות ומההצלחות אנו מתכוונים להמשיך באותו כיוון".

האם כוח האוהדים יישמר לאורך זמן?  קשה לראות איך בעוד שנה אלפי אנשים שוב יכניסו את היד לכיס ויתרמו לקבוצה, אך עד אז, בתקווה שלא נצטרך, אפשר לברך על המגמה. בסופו של יום, כל אדם קשור יותר למה שעליו שילם במיטב כספו. אם תופעת מעורבות אוהדי הכדורגל יעוררו יותר עניין בכדורגל הישראלי, כבר הרווחנו. הרי השנה האחרונה היתה קטסטרופה: הרמה הירודה, המשחקים המשעממים והעליה ברמת האלימות, בשעה שבמקביל משודרות בטלוויזיה בכל שבוע ברצלונה, ריאל ומנצ'סטר, כמעט הפכו את הכדורגל הישראלי לעניין של משוגעים לדבר. צריך להיות באמת משוגע לדבר כדי לצאת מהבית בשבת בצהריים, לשלם שנים עשר שקלים לכוס קולה ולשבת בחום מול שחקני אשדוד והפועל עכו. ישנם קולות הולכים וגוברים של מיאוס ורצון לשנות את פני הכדורגל בארץ. אם התהליך יצליח, מדובר ברווח של כולנו, ואם ייכשל – לא נורא, כולה שלושה שקלים ליום.

 מדעי הדשא

מעל פסגת הר הצופים לא רואים את טדי. "מגדל השן" של הר הצופים.

אז יש קבוצה, יש כסף וגם כמה שחקנים לא רעים. בית"ר ירושלים לא תיקח השנה אליפות, אבל כנראה שגם לא תרד ליגה, ובעיקר תמשיך להיות חביבה וירושלמית, ומשלנו.

אבל כמה משלנו – הסטודנטים בירושלים? לא ברור. אחד הדברים המשותפים לבית"ר ולאוניברסיטה הוא ששתיהן מהוות סמלים של העיר; ולכאורה, מדובר בקבוצת כדורגל פופולרית ובאלפי סטודנטים חובבי ספורט ופעילויות חברתיות, מה שאמור ללכת טוב ביחד. אבל יש דווקא רושם של ריחוק ושל כל צד מהצד השני. בעוד בית"ר מנסה להישאר עממית בכל כוחה, נראה שהסטודנטים בעברית משדרים את ההפך.

אורי אייזנברג, סטודנט לכלכלה וחשבונאות, מפנה את האצבע המאשימה כלפי הכדורגל בארץ ולאו דווקא כלפי בית"ר: "סטודנטים רבים מגיעים לעברית בגלל השם שלה. היא נתפסת כרצינית ואולי אפילו מעט אליטיסטית. מצד שני, הכדורגל בארץ, בפרט בשנים האחרונות, נתפס כחסר תרבות וכמערב הרבה עסקנות. הכדורסל, לעומת זאת, נתפס כיותר 'נקי', ולא מעט סטודנטים התחילו ללכת למשחקים של הפועל ירושלים לאחר שעברו לגור באזור".  עזרא מבורך, חברו למחלקה, מוסיף: "האהדה לקבוצת כדורגל נצרבת אצל אדם שנים רבות לפני שהוא הופך לסטודנט, כך שרוב הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה עם קבוצה 'מהבית'. כשרובם אינם ירושלמים, לא מפתיע שבית"ר אינה הקבוצה המועדפת".

מה לגבי הסטודנטים הירושלמים שגדלו על בית"ר?

 "יש מעטים כאלה. ברוב המקרים, אוהד שמחובר לקבוצה הוא מי שכילד הלך עם אבא שלו, כשהתבגר הלך עם החבר'ה והפך לאוהד שרוף ובבוא הזמן ייקח גם את הבן שלו. אולי זה לא יפה לומר, אבל לרוב אלה לא האנשים שבאים ללמוד בעברית…"

הדברים לא מפתיעים. למרות שהכדורגל הוא הספורט הפופולארי בעולם, הוא עדיין נתפס כתרבות נחותה יחסית לענפי ספורט אחרים, וכמובן בהשוואה לתיאטרון, קולנוע וכו'. התרבות הנוצרת באצטדיון עצמו, כבר בתור לרכישת הכרטיסים, גורמת לפעמים לאוהד הממוצע להרגיש כמו בשדה קרב: הדחיפות, הקללות והעימותים עם הסדרנים וכוחות השיטור יוצרים תחושה שלילית. מצד שני, כולנו צוברים חוויות שליליות גם בתור לקו 19, ועדיין משתדלים שלא לפספס שום שיעור בעונה. אה… בסמסטר.

מודעות פרסומת