לאכול, לקטוף, לקפוץ למעיין

על הטרקטור

לא הודו, לא תאילנד, לא משמרות נוספות ולא חיפושי דירה בעיר. החוויה המרעננת של קיץ 2012 הייתה ניסוי חברתי בסטודנטים, אי-שם בלב מטעי התפוחים והנקטרינות של צפון הגולן שעל הדרך גם צריכים להיקטף. הילה מלמד קטפה ונפגעה.

// הילה מלמד

עין-זיוון זה נווה-אילן החדש

קחו סטודנטית מבצלאל, רופא לעתיד, פסיכולוגית שנה א', מעריץ של אפלטון, גרופית של הרמב"ם ועתודאי שנמכר למדעי המחשב. שימו אותם בבית מבודד, בלי עיתונים, בלי טלוויזיה, בלי כלי תחבורה. בלי אינטרנט. כל כך בלי אינטרנט, שאפילו הווייר-לס האיטי של המעונות הופך ל"לס איז מור" מעורר געגוע. סמנו אותם: פוסט-מודרניסט פוסט-ציוני, דתייה שומרת נגיעה, קיבוצניק דתי שמאלני, מתנחלת מגוש עציון, צפון תל אביבית חובבת אקסטרים. חלקו אותם: אלו שמקדשים בערב שבת על היין, ואלו שרואים קדושה רק בבירה, במיוחד כשהיא באה עם הסיגריה המגולגלת של שישי בלילה.

לקפוץ למעיין

עכשיו, צופים יקרים, התרווחו על הכורסאות. הניסוי מתחיל. הנה הפוסטמודרניסט מנסה להסביר למתנחלת למה אין דבר כזה "פוסטמודרניסט" או "מתנחלת". מנגד, הקיבוצניק הדתי לא מצליח להתחמק מהשאלה איך זה שלנקטרינות יש "עורלה". הדיבור רוב הזמן מחפש, מחויך. מנסים למצוא את הגשר, להתגבר על ההתפלגות הלא נורמלית, לגשש – האם מה שיש ביניהם זהו רק סדק או אולי תהום?

אור רפפורט בפעולה

אור רפפורט בפעולה

אך השיחות, המשעשעות והרציניות, המתגלגלות בין חברי הבית, אינן אפס קצהו של העניין. זאת, משום שכדי להגביר את החיכוך, ואולי גם את הרייטינג, מקבלים הדיירים משימות: ההשכמה בארבע לפנות בוקר, כשאפילה שולטת במטעים המקיפים את הבית. הם מפלסים את דרכם אל שורות העצים. סלים על הכתף, קרם הגנה על הלחיים מרוח כצבעי מלחמה, אבק בנעליים ומבט נחוש בעיניים: עד הצהריים הם הולכים לנקות את העצים ולא להותיר אף תפוח אחד לרפואה (לפחות מאלו שבעלי 50% צבע אדום, קוטר 65 וששום דבר לא נגס בהם קודם, בעודם על העץ: זבוב, תולעת, או הקוטף המתחרה).

זהו, צופים יקרים, "הקטיף הישראלי", סטודנטים 2012, צפון הגולן. א.ד גורדון – עינו פקוחה.

 נוף צפון הגולן

ציונות 2.0

כדי להעביר את חווית הקטיף יש להסביר תחילה מה אין בה. אין כסף. כלומר, יש משכורת, סבירה, אבל את המיליון הראשון שלכם לא תעשו כאן גם אם תישארו אחרונים. אין מזגן. אין פייסבוק. אין הפרדה אקוסטית בין המקלחות של הבנים והבנות (חוויה אנתרופולוגית מרתקת). אין פרטיות; הקוטפים מתגוררים בחאן השייך לקיבוץ עין-זיוון, בחדרי שינה של כעשר מיטות, מעין אכסניה מאולתרת באמצע גן עדן נשכח. אין מותרות. אין ברירה: אתה חייב לטפס על סולם בחמש לפנות בוקר כדי להגיע אל האפרסק הרחוק שבצמרת. אין ייאוש: גם כשתגלה שהפרי הזה, שהתאבדת עליו, רקוב. אז מה כן מביא חבורת ילדים בורגנים לוותר על הטיסה לחו"ל בין שנת לימודים אחת לאחרת, בקושי למצוא סאבלט לדירה המשופצת ברחביה, ולהרחיק עד גבול המדינה, רק כדי לקטוף נקטרינות?

לירן יניב

לירן יניב. "לא בשביל הכסף אלא בשביל החוויה"

השאלה מתחדדת עוד יותר כשמדברים עם לירן יניב, צעיר חובש כיפה, שלמשך חמישה שבועות השאיר מאחוריו לא דירת סטודנטים מתפרקת ולא חיי רווקות הוללים, כי אם את רעייתו האוהבת.

לירן, איך עוזבים ככה בית, חתול בשם נפתלי ואישה יקרה, ובורחים לגולן לחמישה שבועות?

"לאחר התייעצויות רבות עם עצמי, עם החתול נפתלי ועם שקמה, החלטנו שזה קביל. מבחינת שניהם זה היה בסדר והם תמכו בי כי הרגשתי שזה יהיה טוב בשבילי".

ועדיין ההחלטה מפתיעה. איך הסובבים אותך הגיבו?

"חלקם בהבנה וחלקם שאלו כמה כסף אני ארוויח מזה. להם עניתי שזה לא בשביל הכסף אלא בשביל החוויה. ואז הם כבר הסתכלו עלי מוזר".

היו לך קשיים מיוחדים כדתי?

"האמת היא שמלכתחילה חשבתי שזו תוכנית חילונית, ושאני כבר אסתדר איכשהו, אביא לעצמי כלים כשרים וכדומה. בתהליך המיון גיליתי שהיא מעורבת ושיש כללים שבמרחב הציבורי כולם שומרים עליהם, ומאוד רווח לי. בתוכנית עצמה היה מאתגר; יותר כשהייתי צריך להסביר את עצמי לאנשים שלא רגילים להיתקל בעולם הדתי, ופחות בהתמודדויות בשביל עצמי".

לך עצמך גם עלו תהיות דתיות חדשות?

"בעיקר היה מעניין לחשוב על היחס של התורה לחקלאות, על מצוות כמו עורלה או שכחה (מצוות חקלאיות המוזכרות בתורה, ה"מ); להרגיש את הקשר בין היהדות לחקלאות, שזה פן שבעיר לא יוצא לנו להיתקל בו."

מתעמקים בכתבי גורדון

מתעמקים בכתבי גורדון

בקטיף בנינו מיקרו-קוסמוס של דתיים וחילונים, ימין ושמאל. היו חיכוכים והיו רגעים מרגשים של ביחד. אחרי החוויה הזו, אתה מאמין שלשסע בחברה שלנו יש תקווה?

"תקווה תמיד יש", יניב עונה מיד באופטימיות, אך מסייג: "המיקרו-קוסמוס שלנו שם היה בועה די מלאכותית. חיינו מתוך ידיעה שזה לטווח קצר, וכך החיבור שרד ולא התפרק. אבל יש תקווה, תמיד, אם רק השיח יתנהל ברוגע ואנשים יקשיבו אחד לשני".

לסיכום החוויה החקלאית: היית מקדיש את חייך לרגבים?

"האמת היא שבתור קיבוצניק שמעולם לא עבד בגד"ש, אני חוזר עכשיו לקיבוץ, ועוד יכול להיות שתמצאו אותי קוטף אבוקדו".

לו יהי.

וקסלר בתצוגת ה"שיקטיף"

וקסלר בתצוגת ה"שיקטיף"

למול רבים מהמשתתפים בתוכנית שגודלו על ברכי הציונות, זו הדתית או החילונית למהדרין, היו גם לא מעט קוטפים שלא ראו עצמם שותפים לדרך זו, זאת למרות הסלוגן של התוכנית: "לגעת בשורשי הציונות". אסף מדיקס וקסלר, סטודנט ליחב"ל, וקוטף במיל', מגיע עם פרשנותו האישית לסלוגן.

אסף, תוכל לתאר לנו בכמה מילים את משנתך ביחס לציונות?

"הציונות, כך אני מאמין, היא תנועה שהגשימה את מטרתה להקים בית ליהודים. כיום היא צריכה לשנות את הגישה שלה ולא להתמקד ביהודים, אלא בחיים בארץ, לכל מי שרוצה לחיות כאן, או לפנות דרכה לתנועה אחרת, לאומית-ישראלית ולא יהודית בהכרח".

אם כן, איך מצאת את עצמך בתוכנית שנועדה "לגעת בשורשי הציונות"? ובכלל, גונבה לאוזנינו שמועה שעלה רעיון לקרוא לקטיף "החלוצים הצעירים"…

"דווקא שורשי הציונות לא רעים בעיני, והנושא מעניין. אני לא מסכים עם הערכים האלה כיום אך זה לא אומר שאני לא מסכים עם התנועה באופן כללי. הכותרת החלופית יכלה להיות משעשעת, אבל מה שעשינו לא היה חלוצי. חלוציות זה כשאתה יוצר; אולי אם היה לנו מטע משל עצמנו…" אסף מוסיף ונותן לביטוי טאץ' של פרשנות מילולית: "חלוץ גם לא מרמז על יהודי או ערבי, זו יצירה ראשונית שפתוחה לכולם".

ומילה על החיים הצפופים עם חבר'ה דתיים ומתנחלים?

"האמת היא שזה היה נורא נחמד. כשמכירים טוב השיחות הרבה יותר כנות". כמו יניב, גם וקסלר נותן תקווה לחברה הישראלית המשוסעת (מה עשו לנו שם?). "השאלה היא האם אנשים בוחרים להתרכז במחבר או במבדל", הוא מטעים.

 מחוץ לשגרה הירושלמית

אירנה סלוצקי (מימין)

אירנה סלוצקי (מימין). "מתמזגת בנוף"

עם כל הכבוד ליחסי דתיים חילוניים ולדיונים פוליטיים, העניין המרכזי שאיחד את כל המגזרים בחברת הקוטפים שלנו היה ללא ספק העבודה הפיזית. שרירים שקיומם לא ידוע נתפסו שוב ושוב, ושריטות במקומות בלתי אפשריים התגלו יום אחר יום. וכזכור, לא באיכרים מחוספסי-כפיים מדובר כי אם בחבורת שוכני ספריות וילידי ערים. אחת מהללו היא אירנה סלוצקי, סטודנטית לתקשורת ולשון.

אירנה, איך בחורה דקיקה וענוגה כמוך עובדת בעבודת כפיים לא פשוטה, שדורשת סחיבת סלי פירות עמוסים, דחיפת מיכלים במשקל מאות קילו, הרמת סולמות ברזל, וכל זה לפני ארוחת הבוקר?

"אני חושבת שזה אתגר פיזי שרציתי להציב לעצמי", עונה אירנה לאחר ששוכך לו צחקוק קליל, "ולראות איך אני מתמודדת. גם כל מה שמסביב מרגיע את המאמץ הפיזי. ה'מסביב', עם כמה שזה בנאלי, אלו המטעים והאווירה והירוק בעיניים. זה הופך את המאמץ למשהו נסבל ואפילו נחמד. בהתחלה חשבתי שאני לא אצליח לעמוד בזה ואעזוב אחרי שבוע, אבל הנה, הגענו לסוף ואני מרוצה מהקטיף ומעצמי".

גם התנאים בחאן המגורים שלנו, למרות הנוף הפסטורלי, לא היו פשוטים, למשל לחלוק שלוש מקלחות עם עשרים בנות. בתור ילדת עיר התחברת לרעיון הקיבוצי-שיתופי?

"האמת היא שמאוד. הסיפור של לחלוק תאי שירותים ומעט מקלחות וחדר עם עשר בנות הוא לא מאוד חדש לי, אני מכירה את זה מהצבא. כשאת באה בידיעה שזה רק חודש זה הופך להיות חלק מהכיף. היה לי מאוד טבעי בסופו של דבר."

ערב ה"קטיפה ונשירה"

ערב ה"קטיפה ונשירה"

ומה דעתך על החיים הכפריים? היית רוצה לחיות ככה, בין ההרים והשדות?

"יש לי מן חלום כזה, לגור בהרבה מקומות מיוחדים שהם לא השגרה הירושלמית שלי, אבל לזמן מוגבל. זו היתה תקופה קצרה שמורכבת מהרבה חוויות קטנות שמתקבצות לתמונה רומנטית. הדברים שיזמנו בקשר שלנו לגולן, כמו הטיפוס על הר בנטל וטיולי המעיינות, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת; את מתמזגת בנוף".

אלול ריפמן, הוא אחד ממארגני התוכנית ומי שהיה אתנו בפועל בקטיף, בחאן, בכל רגעי הצרה והאושר. כששואלים אותו מה היתה המוטיבציה העיקרית שלו, מקבלים תשובה שכל סטודנט יכול להזדהות איתה ואולי גם לאחל לעצמו את התושייה שבה – ליצור חלום יש מאין. "אני באופן אישי עמדתי לפני סוף שנה א' בתואר, ושאלתי את עצמי מה אני הולך לעשות הקיץ. מצד אחד צריך להרוויח כמה שקלים, מצד שני רציתי חוויה משמעותית יותר ובעלת ערך מוסף. הבנתי שההתלבטות שלי עומדת בפני רוב הסטודנטים, והקטיף ענה לצורך הזה.

אלול ריפמן. "שסטודנטים יצאו קצת מהעיר, יגיעו לפריפריה, יראו קצת ירוק בעיניים ויחזרו לשורשים"

אלול ריפמן. "שסטודנטים יצאו קצת מהעיר, יגיעו לפריפריה, יראו קצת ירוק בעיניים ויחזרו לשורשים"

"הרעיון עצמו התחיל מבחור בשם רועי פיאטקה שרצה למצוא דרך לחבר סטודנטים לעבודה חקלאית ופנה אלי בתחילת השנה. ביחד עם כמה חברים טובים התחלנו לגלגל את הרעיון עד שהגענו למודל של חמישה שבועות עבודה בקטיף בקיץ. שנה לפני כן עבדתי במטע של אלכס קודיש מעין-זיוון והפנייה אליו היתה טבעית. הוא שמח ואימץ בחום את הרעיון ואת הסטודנטים."

מהו הערך המוסף שאתה מדבר עליו?

"בעיני זה בעיקר שסטודנטים יצאו קצת מהעיר, יגיעו לפריפריה, יראו קצת ירוק בעיניים ויחזרו לשורשים. 'לגעת בשורשי הציונות': חלק דרך השיחות, הלימוד וההרצאות שהיו בנושא, הניסיון לפרק את המושג ולהבין האם הוא רלוונטי לחיינו, וחלק דרך החיבור לטבע; שאנשים יתחברו לעצמם דרך האדמה".

החלום הוגשם?

"אני באופן אישי מרגיש שהצלחנו בצורה מאוד מרשימה. הקבוצה שנוצרה היתה מאוד חזקה והרבה מההתרחשויות באו מתוכה. הדינמיקה החברתית הובילה את התוכנית למחוזות חדשים שלא דמיינו". בכלל זה יש לציין את ה"שיקָטיף" – תצוגת האופנה בה התהלכו הקוטפים הגאים על מסלול הדוגמנות בבגדיהם המטונפים לאחר יום עבודה, ה"קטיפיזיון" – תחרות שירי קטיף מקוריים שנכתבו, הופקו והושרו בידי חברי הקטיף ("אוי לא/ עשיתי זאת שוב/ קטפתי רקוב" – לשיר במנגינת oops I did it again), מערכוני "קלבת שבת" וצילומי ה"ליפ-דאב", ה"קטיפיאדה" ועוד…

על הטנדר

אחרי יום עבודה

היו הרבה חבר'ה בקבוצה שלא הגדירו עצמם כציונים. הופתעת מההרכב?

"אנחנו בחרנו אנשים על פי מגדר והגדרה דתית: שתהיה קבוצה מעורבת, בנים-בנות וחילונים-דתיים. לא שאלנו אנשים בראיונות מה יחסם לציונות. לכן האמת היא שהופתעתי, אבל לטובה. רצינו שאנשים ישאלו: מהי ציונות, האם היא מתה, איך היא רלוונטית אלינו? היו דעות מגוונות וזה הביא לשיח אמיתי, וזה מה שחיפשנו".

תוכניות להמשך?

"לשנה הבאה אנחנו בונים צוות של אנשים שרוצים להתנדב על מנת שהתוכנית תמשיך, אולי לפתוח אותה גם באיזורים נוספים ברחבי הארץ".

ולסיכום – הסטודנטים נותנים עבודה?

"אני מתרשם שנתנו ועוד יתנו בעתיד. יצרו לנו שם טוב, וכבר מצפים לקראתנו לשנה הבאה".

מודעות פרסומת