כשר ללא תעודה, תודה.

\\עמרי די-נור

לאחרונה אנו עדים לתופעה מעניינת וחדשנית במרחב הציבורי הירושלמי- התערבות הציבור החילוני והפלורליסטי בעיר בנושא הכשרות. הרקע לשינוי זה הינו תופעה מוכרת- מאבק הכשרות הינו מאבק בן עשרות שנים, שעולה מדי פעם לכותרות הראשיות בתקשורת. ראשיתו של מאבק זה בהסכם הססטוס קוו, אשר אוסר על מכירת והגשת אוכל לא כשר במקומות ציבוריים כחלק מהמחויבות של הממסד הישראלי לכללי ההלכה ולמסורת. בפועל, אין מדובר רק בעניין פורמאלי. הרבנות הראשית, שקיבלה את הסמכות הבלעדית והמונופול לעיסוק ההלכתי במרחב הציבורי עוד בימי האימפריה העות'מנית, פועלת באופן רציף ועקבי לשמירה על חוקי הכשרות, תוך שהיא מטילה סנקציות על מי שמסרב לעמוד בהם. הרבנות עצמה נשלטת בעיקרה ע"י זרם דתי מסוים (האשכנזי-ליטאי), והולכת על פי כללי פסיקה הלכתיים מחמירים בד"כ.

לירושלמי הממוצע, שהתרגל כבר לנוכחותו המתמדת והמסיבית של הממסד הרבני בפרהסיה הכללית, אין הדבר אמור להיות בגדר הפתעה או בשורה חדשה. עד לפני זמן מועט, נדמה היה כי לאותו ירושלמי, הנע בד"כ על 'הרצף' שבין חילוני מתון לדתי לאומי, ישנן רק שתי ברירות: לקבל את סמכות הרבנות הראשית, או להילחם בה מלחמת חורמה. האופציה הראשונה נתפשת כתבוסה, בעוד שהאופציה השנייה מתישה ומביאה פעמים רבות להפסד ידוע מראש. זאת משום שרוב האוכלוסייה בישראל אולי איננה תומכת בגלוי בקו הנוקשה בד"כ שנוקטת הרבנות הראשית, אך גם איננה נוקטת בצעדים ממשיים על מנת להתנגד לה או למצוא לה חלופה.

השינוי אליו אנו עדים כעת, שהחל עם מסעדה אחת בשוק מחנה יהודה שתלתה שלט המצהיר בפומבי על סירובה לעבוד עם הרבנות הראשית, מעיד על שינוי תודעתי שעובר על הציבור הישראלי. יותר ויותר אנשים מבינים את ההבדל שבין הרבנות הראשית לבין היהדות, ובין הממסד הרבני לבין התוכן היהודי שהוא לכאורה אמון על קידומו. הסיטואציה שנוצרה בתקופה האחרונה, שהתפתחה בינתיים למעין רשת של מסעדות הפועלות ללא תעודת כשרות, אך מעידות על עצמן שהן מוכרות אוכל כשר המתאים גם למי שמעוניין להקפיד על הלכות הכשרות, מעידה על כך שהציבור הישראלי מתעורר להבין את ההבדל שבין הפוליטי לבין הדתי, ובין המחויבות למסורת לבין התבטלות מוחלטת אל מול הממסד הדתי. זה, שאמור לכאורה לייצג את 'עמדת היהדות' ביחס לנושאים שונים הקשורים לאורח החיים בישראל, נתפש יותר ויותר כאנכרוניסטי ובלתי רגיש לציבור הולך וגדל של אנשים המבקשים למצוא את דרכם בתוך העולם היהודי, הן מהכיוון החילוני והן מהכיוון הדתי. הדימוי של הרבנות הראשית כאוחזת בלעדית במונופול על נושאים שונים, וביניהם נושא הכשרות, הולך ונסדק, ואת מקומו תופשת הסתכלות ביקורתית המנסה למצוא פתרונות המתיישבים מחד עם המחויבות למסורת ולהלכה, ומאידך עם הרצון לביקורתיות וחופש בחירה. שילוב זה, שנראה בלתי אפשרי עד לפני זמן קצר, הולך ונהיה אופציה יותר ויותר סבירה ומתקבלת על הדעת.

מהלך זה אינו נחלתם הבלעדית של חילונים, רפורמים או אתאיסטים המתנגדים לדת. שותפים אליו גם שומרי מסורת ודתיים לאומיים, אשר מחפשים לשלב בין מחויבות למסורת ולהלכה לבין יכולת הבחירה והחירות. דוגמא לכך היא קמפיין של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', המשתייכת לאגף המתון בציונות הדתית, אשר מבקשת לבטל את המונופול של הרבנות הראשית על שירותי דת בישראל, באמצעות העברת סמכויות הדת לקהילות ולרשויות מקומיות. גם במהלך החדש בנושא הכשרות שותפים גורמים המזוהים עם העולם הדתי, כגון: חוקר הדת תומר פרסיקו, המפעיל בלוג מוצלח העוסק בנושאים אלו וקידם רבות נושא זה באינטרנט, חברת מועצת העיר רחל עזריה המקדמת את תחום ההתחדשות היהודית בירושלים, והרב אהרון לייבוביץ', חסיד קרליבך תושב נחלאות אשר הציע את שירותיו כמשגיח כשרות פרטי למקומות המבקשים לפעול ככשרים ללא תעודה, ביניהם המרכז הקהילתי 'סלון שבזי' שהפך למרכז קהילתי תוסס בשכונה. עזריה טוענת (כפי שכתבה לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלה) כי חלק מתעודות הכשרות ניתנות למקומות שאינם מקפידים כלל על הלכות הכשרות, ולכן אין בתעודת הכשרות הבטחה כלל וכלל. פרסיקו הוא מתנגד חריף לממסד האורתודוכסי, דווקא מתוך היותו אדם דתי, וטוען כי "המאבק הנוכחי של מסעדות על הזכות להתקרא "כשרות" ללא תעודה מטעם הרבנות מציף את שתי הבעיות הבסיסיות במערך הכשרות הרשמי: כפיה דתיית ורשלנות מקצועית".

קולות אלו אינם הקולות היחידים שנשמעו סביב עניין זה בעולם הדתי. הרב עילאי עופרן, השייך לתנועת 'נאמני תורה ועבודה', טוען כי עניין תעודת הכשרות הוא חשוב והכרחי כמו תעודת מהנדס או רופא, וקשה להבין כיצד אנשים מוכנים להסתפק בהצהרה בלבד לגבי טיב כשרות המזון במקומות מסוימים, אך "במקומות רבים גם קיומה של תעודת הכשר אינו מעיד על כשרות המזון. בעלי עסקים רבים מעידים על משגיחים וגופי כשרות המועלים בתפקידם, דורשים כסף והטבות שלא כדין ומשתמשים בסמכות המסורה בידם ללחוץ ולסחוט את בעלי העסקים. במקומות רבים הפך המושג כשרות לשם נרדף לעסקאות אפילות, שחיתות, סיאוב ותאוות בצע. דבר זה הינו חילול השם נורא ומצווה למחות בעוז כנגד הגורמים לו בבחינת "במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב". בנוסף, הרב אלישיב קנוהל מארגון רבני צוהר אמר לי כי "אותי לא מעסיקה השאלה הפוליטית. צריך לבדוק את החוקים ולראות מה המצב, ויש שיקולים לכאן ולכאן, אך אני מוכן להכיר בעובדה שישנם מקומות שאינם קשורים באופן רשמי לרבנות, כל עוד ישנה כתובת נאמנה המוסמכת לפקח בענייני כשרות שאפשר לפנות אליה בשאלות ושניתן לסמוך עליה".

מעניין להסתכל על העובדה כי דווקא במדינת ישראל, בה כמעט כל מוצרי המזון מגודלים ע"י יהודים או בפיקוחם, ישנו צורך כה מרכזי לרבנות הראשית להנציח את שליטתה. זאת בעוד שבגולה, הקהילה ומהנהיגה היו אלו שדאגו לכשרות המזון (במידת האפשר) שחבריה צרכו. כל עוד הכשרות הייתה חלק מרכזי מחיי הקהילה היהודית, יהודים רבים שהכירו את הלכות הכשרות לא היו זקוקים לתיווכה ופיקוחה של הרבנות, ודווקא במדינת ישראל, בה היהודים הם הרוב המכריע של אזרחי המדינה, לרבים מאזרחי המדינה אין נגיעה בנושא זה, ועל כן הוא מופקר לידיהן הבלעדיות של הרבנות הראשית, המחזיקה במונופול על שירותי הדת בישראל עוד מהתקופה העות'מנית.

לפיכך, כל מי שנושא הכשרות חשוב לו, אך מבקש לשמור עליו במסגרת שאינה כרוכה בכפייה או פעילות רשלנית, כלשונו של פרסיקו, יכול למצוא בעיסוק המחודש בנושא הכשרות בשורה של ממש. גם הציבור החילוני, אשר היה במשך זמן רב מנוכר ומנותק מנושאים אלו, מתעורר בהדרגה להבין כי האחריות לעתיד היהדות במדינת ישראל ובכלל, תלוי במידה רבה בנכונות שלו להיכנס לנושאים אלו ולשנותם 'מבפנים', מתוך תחושת אחריות ושייכות.

לקריאה נוספת בבלוג שלנו: https://zikneyzion.wordpress.com/2012/11/18/הפורום/

מודעות פרסומת