מחירי הדיור

עמרי ואייר, מה דעתכם על פיקוח הממשלה על מחירי הדיור?

 

מחאת מחוסרי הדיור, גן העצמאות, 2011 (צילום: ziko, ויקיפדיה)

מחאת מחוסרי הדיור, גן העצמאות, 2011 (צילום: ziko, ויקיפדיה)

 

בעד – עמרי די-נור

סטודנט לתואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע, פעיל ב"משמרת הצעירה" של המפלגת העבודה

 קרקע היא משאב מוגבל – במיוחד בארצנו הקטנה ועמוסת שטחי האש, שמורות הטבע והיערות – בעוד אוכלוסיית המדינה הולכת וגדלה. כתוצאה מכך, שטחי הדיור הולכים ומצטמצמים. דבר זה מביא לעלייה בביקוש לקרקעות, וכך לעלייה משמעותית במחירי הדיור. על כך כולם מסכימים. נשאלת השאלה: האם לאפשר למצב זה להמשיך ולהתקיים, או שמא אפשר לשנות אותו?

אם התשובה היא א', התרת הרסן משוק הדיור הינה המהלך המתבקש. עליית המחירים תוסיף לגאות, השוק ישתולל וייכנס לאינפלציה ודהירה אל עבר הלא נודע, והשאר היסטוריה. ככל שעתודות הקרקע ילכו וידלדלו עקב בנייה מואצת והסרת חסמים מסיבית, המחיר רק ילך ויעלה. ולנו, שלא לומר לילדינו, בקושי יהיה סיכוי לרכוש דירה, ואף לשכור אותה באזור סביר. אם התשובה היא ב', הפיתרון הוא פיקוח על מחירי הדיור ושיווק הקרקעות. ההנחה הבסיסית וההגיונית מאחורי רעיון זה – המיושם במדינות מתקדמות רבות בעולם – היא כפולה: ראשית, אי אפשר להשאיר משאבים מוגבלים ובסיסיים לחסדי השוק החופשי. שנית, לכל אדם יש זכות לדיור הוגן וסביר, וזכות זו אינה ניתנת להפקעה ממנו, גם תחת הבטחת צמיחה כלכלית, במיוחד אם היא חסרת כיסוי.

רק מי שממשיך לאחוז באשליה הניאו-ליברלית – לפיה השוק תמיד יתקן את עצמו, ה'יד הנעלמה' תמיד תדע מה לעשות והממשלה תמיד יודעת לנהל פחות טוב מהמגזר הפרטי – יכול לטעון שאין לפקח על מחירי הדיור. הם אינם שונים באופן מהותי ממחירי המזון, הבריאות או החינוך. המשבר הכלכלי של השנים האחרונות, שאנו עדיין נמצאים בעיצומו, והמחאה החברתית שהחלה מנושא הדיור, מוכיחים באופן ברור כי לדוקטרינה מגמתית ומסולפת זו אין אחיזה במציאות בה אנו חיים. אינני מאמין בקומוניזם, ואינני מנסה לחסל את היוזמה הפרטית. אך לשוק תמיד יש מגרעות ומגבלות שיש להתחשב בהן ולתקן אותן, ולשם כך קיימת הממשלה. עובדה, הממשלה מתהדרת חדשות לבקרים לא בכך שישבה בצד ונתנה לשוק החופשי להתנהל מעצמו, אלא בכך שנחלצה לעזרת הציבור הישראלי והצילה אותו ממשבר. משמע שזהו בדיוק תפקידה.

לכן יש לקיים פיקוח גם על מחירי הדיור ולמנוע מצב בו אין לאנשים היכולת לממש את זכותם למגורים, שהינה אחת מהזכויות החברתיות הבסיסיות לכל אזרח במדינה.

זהו זה- חזו את מחאת האוהלים כבר בשנות ה-90'…

נגד – אייר לין

סטודנט לכלכלה וסטטיסטיקה ויו"ר תא התנועה הליברלית החדשה באוניברסיטה העברית

מחאת האוהלים של קיץ 2011 נבעה בין היתר מהאמרת מחירי הדיור. במסגרתה נשמעו קולות בעד הטלת פיקוח על מחירי הדיור, כאילו שהבעיה היא המחירים עצמם, ואם רק נחוקק שמעכשיו אסור להשכיר דירות במחיר גבוה, כל מי שירצה יוכל להרשות לעצמו לגור במרכז תל אביב במחיר שווה לכל כיס. תפיסה זו מתעלמת מכך שמחירי הדיור אינם המחלה אלא הסימפטום. הבעיה האמיתית היא קיום ביקוש גבוה לדיור במרכז תל אביב לעומת היצע דליל. כלומר, אין מספיק דירות לכל מי שרוצה לגור בתל אביב. הורדת המחירים לא תגדיל את היצע הדירות, אלא רק תביא לכך שיהיו מספר אנשים ברי מזל שיוכלו לגור במרכז תל אביב במחיר זול, ורבים אחרים שלא יוכלו לגור במרכז תל אביב בכלל. למעשה, הורדת מחירי הדיור על ידי פיקוח רק תשפיע לרעה על היצע הדירות, מאחר שתבטל את התמריצים הכלכליים לבנות ולהשכיר עוד דירות. מחירי דיור גבוהים הם תמריץ לקבלנים לבנות יותר  דירות להשכרה ומכירה, מה שיביא בסופו של דבר להורדת מחירי הדיור בצורה שוויונית ולא רק לברי מזל נבחרים.

חשוב לזכור שבעבר כבר נעשה ניסיון לייצר פיקוח על מחירי הדיור בארץ. בשנת 1954 חוקק "חוק הגנת הדייר" שעיקריו קביעת מחיר השכרה מקסימלי (הנמוך באופן משמעותי ממחירי השוק) וקביעה שלא ניתן לפנות לעולם דיירים וצאצאיהם מהדירות המוגנות. כמובן שהחוק לא השפיע במאומה על מחירי הדיור בשוק, אלא רק היטיב באופן שרירותי עם אותם ברי מזל שהיתה דירה ברשותם ברגע חקיקת החוק, לעומת כל האחרים. מאז, נכנס סעיף קבוע לחוזי ההשכרה ובו נכתב כי "חוזה זה אינו כפוף לחוק הגנת הדייר", וכך עבר חוק זה מן העולם, לאחר שעשה נזק לבעלי הדירות וכל מי שלא היה יכול להרשות לעצמו דירה באותה תקופה. אומרים שטיפש הוא מי שחוזר על אותה טעות פעמיים. הפיתוי "לחוקק החוצה את הדברים הרעים" גרם לנו להטיל פיקוח על מחירי הדירות בשנות ה-50'. בואו לא ניתן לפיתוי הזה להוציא אותנו טיפשים גם בשנות ה-2000.

מודעות פרסומת